השעה הייתה 07:39, בוקר יום שבת, כשהטלפון של שמעון אטיאס צלצל. על הצג הופיע שמה של עמית בוסקילה, אחיינית שלו האהובה ששהתה בפסטיבל "נובה" בשעה שמחבלים רצחניים פשטו על המקום והחלו לירות לכל עבר.

בהקלטה מצמררת מהשיחה שהתנהלה ביניהם היא נשמע צועקת: "לא, לא, לא, לא!" ומיד לאחר מכן היא מדברת אל שמעון ואומרת לו שירו לה ביד. "אני אוהבת אותכם" – היא אומרת לו מיד לאחר מכן בקול חלש. "איפה ירו בך" – נשמע שמעון זועק, אך לא שמע ממנה יותר מילה.

במשך שעה ארוכה הוא החזיק את השיחה על הקו, כשברקע נשמעים מטחים כבדים של יריות וקריאות בערבית. הוא יצא לתחנת המשטרה בקרית גת אבל הכל היה בכאוס גם שם. אלו עוד היו השעות הראשונות של הלחימה, ואף אחד עדיין לא הצליח להבין מה קורה.

בשיחה עם מאקו הוא סיפר שבתחילת השיחה איתה הוא חשב שהיא הוזה, אך מהר הוא הבין שמדובר באירוע אמיתי לאור קולות הירי ברקע והקריאות בערבית. "היא אמרה לי, אני מסתתרת פה מתחת לרכב. הם מתקרבים" - הוא סיפר.

"היא ביקשה ממני לשתוק, להיות בשקט" – הוא המשיך לספר. "אמרתי לה, עמית, שמעתי קולות של ערבים ויריות, אל תזיזי אף איבר בגוף שלך. רק תנשמי. והייתי איתה על הקו. הנשימות שלי ושלה. זה נצח. זה ייסורים שאי אפשר להסביר אותם".

לדבריו, היא סיפרה לו שהיא מסתתרת תחת אחד הרכבים, אך בשלב מסוים הוא טוען ששמע את הרכב מניע ומתחיל בנסיעה – אז זה היה הרגע שהיא נשמעה צועקת - "לא, לא, לא, לא!". "כנראה קלטו אותה" – הוא אמר בשיחה עם מאקו.

5 ימים חלפו מאז, אבל המשפחה עדיין לא יודעת מה עלה בגורלה של עמית. לדברי שמעון, אף אחד לא יצר איתם קשר עדיין לא מהצבא, לא הממשלה, הרשויות ולא המשטרה, והמשפחה מנסה בכוחות עצמה לחבר את הפאזל.

"הלכנו לשטח לחפש בעצמנו, סיכנו את עצמנו" – הוא מספר. "הלכנו לבתי חולים וניסינו לזהות אנשים בתמונות. הלכתי ללהב 433 ומסרתי פרטים עליה, פריטים שלה ו-DNA של אח שלה".

לדבריו, "המשפחות כולן, לא רק אנחנו, מאוד כועסים על ההתנהלות מינו את הירש, מינו פה ומינו שם. איפה כל השרים? גם ככה יש יותר מדי שרים בלי תיק. שימנו שר לענייני נעדרים וחטופים".

"אני אגיד לך את האמת? אני מתבייש במדינה, בממשלה ובצבא" – הוא הוסיף. "זו בושה וחרפה, זה ביזיון, כל מה שקורה. נראה לך הגיוני, 4 ימים אחרי, שאף נציג או גורם לא פנה אלינו? לא פנה למשפחות? לא מצאתם, כן מצאתם, תבואו, תתנו תקווה. תגידו מה אתם מחפשים. כלום".

"הזמן מתקתק, אז שיכנסו להוציא את החטופים. תוציאו אותם קודם כל לפני שנכנסים בעזה. תוציאו את הבחורות הילדים והזקנות. תשאירו גברים ולוחמים. אולי חטפו אותה, היא פצועה, זה שירו בה זה בטוח", הוא מתחיל ואז מסתייג: "אני מפחד לדבר. מקווים לניסים ולישועות. פשוט ככה".

על עמית הוא סיפר: "עמית מסוג האנשים שנכנסת לאיזשהו מקום מפזרת מלא אהבה. כל מי שמכיר אותה אוהב אותה מאוד. מאוד חברתית, תמיד מחייכת, תמיד צוחקת ועושה שואו, תמיד נמצאת בקדמת הבמה. היא נערה פייטרית, מה שלא נותן לי להיות רגוע. היא לוחמנית. את יכולה לרצוח את כל המחבלים אם את רוצה, אני מכיר אותך! איך עלייך גברו? איך? איך לא ידעת לאן לברוח? עמית שאני גידלתי אותה, זו ילדה שהיא לא פראיירית. היא יכולה לסובב את כל המדינה".