כנגד כל הסיכויים
להאזנה לתוכן:
השבוע נכחתי במשפטו של ציון ביטון. אחרי עשרות רבות של דיונים משפטיים, השופט היה אמור לחרוץ את דינו.
עם כל ההוא הא סביב ביטון, הופתעתי לגלות שלמעט משפחת ביטון והתובעים, חברי שהתלווה אלי ואנוכי, היינו הסקרנים היחידים באולם.
התובעת העירונית, סיגלית צרויה, פתחה בנאום חוצב להבות במטרה לשכנע את השופט להכניס את ביטון מאחורי סורג ובריח ולקבוע קנס כואב ומרתיע למען יראו ויראו.
ביטון, אשר מקפיד להעיד על עצמו שהוא "פריח", חסר השכלה בסיסית, עלה לדוכן הנאשמים ופתח במונולוג חייו. העבריין לשעבר, אשר הוצג בשנים האחרונות כאויב הציבור, פתח לבית המשפט צוהר על עולמו המורכב, תוך שהוא מפליא לצטט פילוסופים מיוון העתיקה ומהתרבות המודרנית.
במהלך השעה, נפתח בפנינו סיפור חיים שלא יאמן. סיפור על אדם שעבר מהפך של 180 מעלות בחייו.
בזכות עקשנות, מסירות הלקוחה מסרטים הוליוודיים, התמדה בלתי נתפסת, הוא שדרג את ילדיו לדמויות מופת הראויות לחיקוי לכל משפחה במדינת ישראל:
הבת, שבלידתה המליצו הרופאים "לוותר עליה", חולת סי פי, מובלת בכיסא גלגלים ומוגבלת מאוד בתנועותיה, מתגלית כגאון. אבל לא רק גאון, אלא בעלת ביטחון עצמי נדיר, אשר כנגד כל הסיכויים, כנגד המלצות אנשי החינוך, היא הצליחה להשתלב עם ילדים רגלים ואף להצטיין בתוכם. בקסמה השובה לבבות, היא מבטלת את נכותה המוחלטת וגורמת לאדם שממולה לצלול אל הפנימיות העמוקה שלה ולא לרצות לצאת.
אל בית המשפט הגיע לבוש מדי צבא - הבן הבכור של ביטון. על כתפיו התנוססו בגאווה 2 ברזלים המעידים על דרגתו. ביטון ג'וניור הוא קצין ביחידת מודיעין מובחרת. כן, הבן של העבריין שכולם הזהירו מפניו, הוא בעל סיווג ביטחוני מהגבוהים שיש בצה"ל. גם את לימודי התיכון סיים הג'וניור בהצטיינות יתרה.
מהו החלום של כל אבא לכשבנו ישתחרר מהצבא? שהבן שלו יצא ללמוד באוניברסיטה. אז זהו, ביטון ה'פריח', לא מסתפק באוניברסיטה, הוא מכוון את הילד לצאת ללמוד באוניברסיטה היוקרתית ביותר בעולם – הרווארד שבבוסטון. ילמד או לא ילמד בהרווארד זה פחות עקרוני, מה שמפתיע הוא – עד לאן האבא נטול ההשכלה, מכוון את ילדיו.
מי שלומד את ביטון בשנים האחרונות, מבין שאין מקריות בהצלחת הילדים. הבן אדם חי ונושם אותם 24 שעות ביממה. הוא מבטל את עצמו, את שאיפותיו ואת זמנו הפנוי למען ילדיו. דרכם הוא מנצח את החברה הישראלית שדחתה אותו עוד מהיותו ילד. הוא מנצח את כל אלו ששפטו אותו כמוקצה מחמת מיאוס. הוא מנצח אותם בכלים שלהם: הילדים שלו הפכו לאות ומופת של כל משפחה נורמטיבית וזאת מנקודת פתיחה תהומית.
עליתי לבקר את ביטון בביתו השנוי במחלוקת (בלשון המעטה). לצד ספרים של גדולי הפילוסופים בעולם שאותם הוא שותה בצימאון רב, נפרשו ערמות של כתבות כנגד ביטון והמבנה שהוא בנה.
ביטון מתגלה כאדם מורכב מאוד. יש לו כושר ביטוי יוצא מן הכלל אך בתוך להט של ניתוחים פילוסופים נפלטים לו לא אחת קללות עסיסיות כבדות המזכירות לך מאין הוא בא.
אני ממליץ לו לקחת חבילה של כסף ולמכור את המבנה לעירייה אבל הוא מגיב לי בבוז: "כסף? מה אני אעשה עם כסף? הכסף רק מזהם את הנשמה!"
אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך האם האיש מנסה לחרטט אותך, אבל סגנון חייו הצנוע ונטול גינונים ראוותניים ותוצאות חינוך ילדיו, גורמים לך להניח שלא.
"תרגיש את הבריזה הנושבת מהים", הוא אומר, "תרגיש איזה אנרגיות טובות נכנסות לבית. מה אני צריך יותר מזה בחיים? אין כסף שיכול לקנות את השלווה הזאת. אני חי בטבע ורוצה להישאר בטבע".
בהתעלם מהנושא הציבורי/תכנוני סביב "הקיוסק של ביטון". יש מה ללמוד ולהפנים מהדמות הססגונית הזאת – כשאתה מרוכז במטרה, כשאתה אובססיבי, כשאתה יודע בדיוק לאן – אין מה שיכול לעמוד בפניך. לא נכות קשה, לא דימוי עצמי נמוך, לא היסטוריה עבריינית, לא הנורמות שגדלת עליהן, לא כוחות חזקים שפועלים השכם וערב כנגדך, לא חובות, לא תקשורת, לא פוליטיקה ולא פיתויים.
ביטון הפסיד במאבק התקשורתי על לב הציבור, ביטון הפסיד הרבה כסף ואולי את כל כספו בגלל שהמבנה שלו לא הוכשר לשימוש עסקי, ביטון הפסיד מול הממסד. אבל בנושא שאליו הוא כיוון, במה שהיה חשוב לו ביותר, הוא ניצח.
ממרומי הקיוסק המשקיף לים, הוא יכול להשקיף אל הגלים המתנפצים לפתח ביתו ולחייך.
כנגד כל הסיכויים וההיגיון הוא עדיין כאן, כנגד כל הסיכויים וההיגיון הבריא, הוא הצליח להעניק לילדיו את הכלים לנצח בדיוק היכן שהוא הפסיד.
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
