40 שנה בדיוק חלפו השבוע מאז הפיגוע בקו 9 באשדוד שגבה את חייהם של 3 מתושבי העיר -  גבריאל קיקוזשווילי, סימה שנקר ואסתר זמן-פארוק, ופצע נוסעים נוספים. מטען שהונח בתיק של אחד הנוסעים, התפוצץ במהלך הנסיעה – לא רחוק מבניין העירייה הישן ברובע ד'.

עוברי אורח העניקו במהירות עזרה ראשונה לנפגעים עד פינויים לבתי החולים קפלן וברזילי על ידי מד"א. ביציאות מהעיר הוקמו מחסומים והחלו מעצרים בחיפוש אחר המפגע. עד לצוהרי היום בלבד נעצרו 144 חשודים, אך המחבל שהניח את המטען כפי הנראה נתפס שנים מאוחר יותר.

מי שנהג על האוטובוס היה שמוליק פינסקר, שזוכר היטב עד היום את שאירע באותו בוקר יום רביעי בנסיעה מהשוק בחניית חוף לידו. "זה היה בצוהריים. עבדתי באגד ועשינו קווים לשוק - קו 7 וקו 9" – הוא משחזר בשיחה עם אשדוד נט.

"הגעתי לשוק, שם היינו מתפנים וממשיכים בתורנו לנסיעה הבאה" – הוא ממשיך ומספר. "נהג אחר בשם נינו ביקש שאצא לפניו כדי לעשות קניות, והתחלתי בנסיעה. עליתי לרוגוזין, שם ירדו 4 אנשים בתחנה. לא עברו 500 מטר ופתאום היה פיצוץ שהרעיד את האוטובוס".

בשלב הזה פינסקר עוד לא הבין מה קורה. "הייתי בטוח שהתפוצץ המנוע" – הוא מספר. "כל האוטובוס התמלא עשן ואני מההדף לא הצלחתי לשמוע כלום. תוך כדי הבנתי שאני מדמם מהיד".

פינסקר, ירד מהאוטובוס תוך כדי שהוא פותח את שתי הדלתות ומאפשר לנוסעים לרדת. "התחנה המרכזית הייתה בזמנו ברובע ד', לא רחוק מהיכן שהתרחש הפיצוץ" – הוא מספר. "חברים שהיו שם רצו אליי, אחד מהם היה ניסים רווח. הוא רץ אליי וסימן לי לשכב עם תנועות ידיים כי עוד לא שמעתי כלום".

משם הוא נלקח לקופת החולים של מאוחדת שבדיוק נפתחה כמה ימים קודם לכן ממול. "ד"ר ברקוביץ שהייתה רופאת הילדים של הבת שלי, טיפלה בי" – הוא מספר. "היא גזרה לי את הבגדים ולא הבנתי למה. פתאום נזכרתי שהתיק שלי נשאר באוטובוס. כשהגעתי אליו וראיתי את הפצועים וההרוגים, הבנתי שזה בעצם היה פיגוע".

"בסה"כ 3 אנשים נהרגו" – הוא מוסיף. "בדיעבד הסתבר שאחד ההרוגים מצא תיק בשוק ולקח אותו איתו. כשהוא פתח אותו באוטובוס הוא התפוצץ. האישה שישבה בכיסא לפניו נהרגה גם היא ואישה נוספת שישבה בכיסא מאחוריי. 11 נוסעים נוספים נפצעו מרסיסים".

משום מה לא הרבה זוכרים את הפיגוע.
"נכון. לאנשים יש נטייה לשכוח דברים מהר, אבל אני וכל מי שהיה באוטובוס באותו היום זוכרים טוב מאוד את מה שהיה ולא נשכח לעולם".

אתה מוכר היום כנפגע פעולות איבה?
"לא, למרות שיש לי את כל הסיבות, אבל ברוך השם יצאתי מזה בריא ושלם. אני חושב שעדיף שמי שבאמת נפגע יקבל את הכסף".

היום כשאתה עובר באזור של האירוע, אתה נזכר במה שהיה?
"אני עובר שם 20 פעמים ביום, אני נהג מונית, אבל זה לא עולה לי בראש. לפעמים אולי יוצא לי לחשוב איזה בר מזל אני שיצאתי ללא פגע. כן נשאר לי רסיס ביד שהרופאים החליטו שהוא לא מזיק ואין טעם לנתח כדי להוציא אותו. תזכורת שאני סוחב עליי למה שהיה עד היום".

איך האירוע הזה השפיע על החיים שלך?
"אני אגיד לך את האמת, באותה שנה כמעט מתתי 3 פעמים, זו הייתה רק אחת מהן. עברתי ניתוח שכמעט לא יצאתי ממנו ובהמשך עברתי תאונת דרכים קשה ויצאתי בנס. מאז החלטתי שכנראה אמות בשיבה טובה. זו הייתה תקופה לא פשוטה בחיים שלי. לקחו אותי לאדמו"ר מפיטסבורג, והוא אמר לי שאמא שלי עליה השלום רוצה שאגיע יותר לבקר אותה ולכן כל זה קורה. "כשאמא נותנת מכה, היא לא רוצה להכאיב, היא רוצה לחנך" – הוא אמר. אימא שלי נפטרה כשהייתי בן 15. האדמו"ר טען שזה לא מספיק לעלות לקבר פעם בשנה".