יום זה, חומרתו כל כך קשה עד אשר אסרו חכמים ללמוד בו תורה הקדושה, משום שהתורה הקדושה משמחת והעצב, על חורבן בית המקדש צריך להיות כל כך קשה בנפשנו, עד אשר אסרו עלינו חכמים, יום אחד בשנה, ללמוד בו תורה והוא יום תשעה באב.
אך הלכות אבלות ומדרשים על חורבן בית המקדש צריך ללמוד ביום זה.
שנים רבות, היה בליבנו קושיה על דיברי המדרש איכה: בשעת חורבן בית המקדש באו האבות הקדושים וביקשו רחמים על החורבן ועל גלות ישראל וכל אחד הזכיר את זכותו: אברהם- הזכיר את עשרת הניסיונות שעמד בהם יצחק- הזכיר את זכות העקדה
יעקב- הזכיר את הצער והטורח בגידול י"ב שבטים - ולא קיבלם הקב"ה.
וגם כך מובא בזהר הקדוש: בשעת חורבן בית המקדש, בא קול והעיר על קיברי האבות הקדמונים ואמר: אבות קדמונים, אתם רדומים בשינה ואינכם יודעים צער העולם. בניכם שגידלתם בצער והכנסתם אותם באמונה גדולה של הקב"ה, הנה מתו והנה נהרגו והנה הלכו בגלות בין שונאיהם ידיהם קשורות לאחור, מתים ברעב, בתיהם נשרפו, איפה הרחמים שלכם? קומו התעוררו אליהם מיד!
התעורררו האבות והאמהות והלכו למשה, ואמרו לו: משה, רועה נאמן, איה הם הבנים? מיד נתעורר משה והלך עימהם אל יהושע, אמר ליהושע, היכן בני ישראל שעזבתי אותם בידך? ענה יהושע ואמר: רבינו משה, בארץ הקודש עזבתי אותם וחילקתי להם את הארץ על פי הגורל. מיד הלכו כולם לארץ הקודש ומצאו אותה שנחרבה ולא נשמע בה קול. נכנסו אל המקדש וראו שנשרף, עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכיה לרום השמים וכל מלאכי עליון, בכו עימהם למעלה. בא אליהם הקב"ה והיו ממררים בקול בכיה, בתוך עפר המקדש, אמר להם: אהובי נפשי מה אתם כאן? מה לידידיי בביתי? עמדו אברהם, יצחק ויעקב בתפילה על שארית ישראל, דחה אותם הקב"ה והזכיר להם את העוונות והחטאים, אשר עשו עם ישראל; חזרו האבות הקדושים למקומם, נשארה שם רחל אימנו והרימה קולה בבכי ומרירות אמר לה הקב"ה: רחל מה את מבכה? אמרה לפניו: ולא אבכה בני היכן הם ומה חטאו אליך? ענה לה הקב"ה: העמידו פסל לפניי והכניסוהו לביתי, ענתה רחל ואמרה: וכי לא עשיתי אני יותר, הכנסתי את צרתי לביתי. וידועה צדקות רחל אימנו, כאשר יעקב בא לבית לבן הארמי, אמר יעקב לרחל הזדווגי עימי, אמרה לו כן, אך יש לי אחות מבוגרת ממני ואני מפחדת מאבי שרמאי הוא ופוחדת אני שלא יחליף את אחותי איתי בליל החתונה. מיד החליפו ביניהם סימנים, אשר בלילה, שאיש לא רואה את חברו, יאמר לה הסימנים אם תענה, זאת רחל ואם לא תענה, ידע שזאת אחרת. הגיע שעת החופה, לבן הרמאי, לקח את לאה והכין אותה לחתונה. רחל אימנו ראתה שאחותה עומדת להתבזות ולהתבייש בושה גדולה ולא תדע לומר את הסימנים וכך, יעקב ידחה אותה וישפך דמה בבושה גדולה, הלכה רחל אימנו ובכדי שאחותה לא תתבייש, נתנה הסימנים, אשר היו בינה לבין יעקב, לאחותה וכך, מסרה את בעלה לאחותה.
עמדה רחל ואמרה להקב"ה: אני בכדי לא לבייש את אחותי, מחלתי על כבודי, אתה לא תמחל על כבודך, על הפסל שהכניסו בניך למקדש?! כשאמרה זאת רחל אימנו, נתרצה הקב"ה ועמד ואמר לרחל: מנעי קולך מבכי ועיניך מדימעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם.
וחשבנו להקשות, רחל עשתה מעשה גדול, אך בודאי היו עוד מעשים גדולים, שעשו אבות ישראל בעולם, מדוע רק מעשה זה עמד במשקל למתק את הדין ולמתק את הגזרה הקשה של כליה על עם ישראל? אלא, אפשר לפרש ולאמר מסופר על רב גדול, אשר ישב בראש בית דין, מהחשובים שהיו בעם ישראל, באו לפניו שני אנשים בדין של ממונות. הרב ישב ושמע את שני הצדדים ופסק את ההלכה; זיכה את הזכאי וחייב את החייב. האדם שדינו יצא לחובה, קם והחל לגדף ולהשפיל את הדיין. סביב הדיין ישבו תלמידיו בחרדה ואמרו לדיין: האיש הזה עז פנים, אך קושיה אחת קשה לנו, לפני כשבוע בא לשאול את הרב על ספק בבהמתו ששחט והרב, פסל את השחיטה והבהמה ששחט נהייתה טרפה והפסיד ממון מרובה והודה לרב ושמע וקיבל את דיברי הרב. היום, פה בדין תורה, הנזק פעוט ביותר מהנזק על השאלה ששאל וקיבל זאת בשמחה. מדוע כך מתנהג היום בחוצפה ובחוסר בושת פנים? ענה הרב ואמר לתלמידיו: השאלה על הטרפה אף אחד לא הרוויח ממנה, כולם הפסידו, לכן קיבל את הדין באהבה, אך בדין תורה היום, הוא הפסיד ומישהו אחר הרויח ולכן הכאב גדול וקשה ולכן עמד וחירף וגידף צבאות ה'.
כך מעשה רחל אימנו, הרבה מגדולי עם ישראל הקריבו, מסרו את חייהם, השתדלו, עמדו בעוז ותעצומות, אך רחל אימנו נתנה משלה, כביכול אחרת הרויחה והיא הפסידה ולכן מעלתה וגדולתה גדולה ועצומה ורק היא היה בכוחה למתק את הדין ולגרום את ההבטחה, אשר הולכת עמנו לאורך כל הגלות, הבטחה אשר מחזקת אותנו בשעות ובזמנים קשים "ושבו בנים לגבולם".
נלמד יסוד ביום זה, שמעלת האדם הגדול, שכביכול, מפסיד משלו, בשביל אחרים.
וכך אומרת הגמרא: מי זה נקרא חסיד? זה שגוזר את ציפורניו ושורף אותם ומדוע שמו חסיד? משום שאמרו חז"ל, כל מה שיוצא מגוף האדם שיער, ציפורנים, אם שורפים אותם, דבר זה מזיק למזל האדם וחסיד, זה אדם שיודע, ששורף את ציפורניו, משום שאם יפלו על הקרקע, יגרמו נזק לעולם, כדיברי חז"ל: אשה בהריון, שדורכת על ציפורן, יכולה להפיל עוברה; אדם שדורך על ציפורן בביתו, יכול לגרום לו מזל לא טוב בביתו, או בכל מקום. חסיד, מוכן שמזלו ינזק ושאחרים לא יפגעו! ומעשים אלו, של הקרבה ממך, למען הכלל, הם ממתקים את הדין ומקרבים את הגאולה ואת הישועה.

ונחזק את נפשנו, במעשה המובא על בעל השדי חמד, הרב חיים חיזקיה מדינין, אשר היה קדוש עליון, צדיק וחסיד ובעל מעלות רמות וכל חייו ישב ועמל בתורה הקדושה ובעירו היה בית מדרש, אשר יהודי עשיר, בעל חסד עצום, היה משלם את כל הוצאותיו. והשדי חמד לא ידע מאומה, חוץ מלימוד התורה הקדושה ועלה והתעלה והגיע לרמות גבוהות.
אחד מיושבי בית המדרש, קינא קינאה גדולה בשדי חמד והלך לאחד מגבאי בית המדרש ואמר לו: אשלם לך סכום נכבד של כסף ואתה תלך ותוציא לעז חמור על השדי חמד, אשר חטא בחטאים איומים ונוראים וקשים ביותר וזה לך הכסף בתמורה. וכך עשה אתו גבאי, קם והוציא לעז גדול על השדי חמד והשמועה הייתה הולכת ומתפשטת בעיר, עד שהשדי חמד לא יכל יותר לצאת מביתו, מהשם רע, אשר הוציא לו אותו גבאי.
בעל הבית העשיר, אשר היה מחזיק את בית המדרש, עמד וחקר ודרש וירד לעומק הדברים והבין, שעוול גדול, עושים לשדי חמד. נכנס לבית המדרש וגער וצעק על השפיכות דמים אשר עושים לקדוש עליון ופיטר וגירש את הגבאי מבית המדרש. כל העיר הבינו את העוול האיום ונורא, אשר נעשה לשדי חמד.
האדם, אשר שכר את הגבאי, שיוציא שם רע, מת באותו זמן, במוות איום ונורא והגבאי, נשאר ללא פרנסה.
באחד הימים, בא הגבאי לפני השדי חמד ואמר לו בבכי: מתחרט אני על מעשיי, הסכום הגדול של הכסף, אשר קיבלתי שוחד, להוציא עליך שם רע נגמר, אין לי פרנסה, מה אעשה? מוכן אני לבא לבית המדרש ולהתנצל ולבקש סליחה על כל הרע אשר זממתי לך.
ישב השדי חמד וחשב ואמר, אם יבקש סליחה ויודה שרשע גדול היה, מה יאמרו האנשים איך רשע כזה, שנים רבות היה גבאי בבית המדרש, מי יודע אם נאמן היה? מי יודע אם גזל? כמה רע עשה? וחילול ה' גדול יצא מזה. עמד השדי חמד ואמר לגבאי: אני אלך לבעל הבית העשיר ואבקש ממנו, שיתן לך פרנסתך ויעזור לך. ההתנצלות וההודעה על השקר לא תעזור לתורה ולכלל עם ישראל. וכותב השדי חמד בהקדמה לסיפרו, שמאותו יום, הרגיש שהקב"ה פותח לו את דעתו וכל סודות ורזי תורה ניגלים לו. וכשנפטר השדי חמד, אחרי שנים, באו לבית המדרש וסיפרו שקברו פתוח ומחולל, רצו כל היהודים לקברו ומצאו את גופו שלם, לא הרקיב ולא אחזה בו רימה ותולעה ונשאר שלם.
בזכות כל הצדיקים והקדושים, אשר ויתרו מכבודם וכביכול הפסידו מעצמם, בשביל הכלל ובשביל הפרט, הקב"ה יחזירנו בתשובה שלמה ויבנה לנו את ביתו בקרוב.
"וקרב פזורנו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירקתי ארץ".
"שיבנה בית המקדש במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך".