פרשת חשבוניות פיקטיביות בהיקף של יותר מ-10 מיליון שקל הגיעה להכרעה בבית משפט השלום באשדוד, לאחר הליך משפטי ממושך.

במרכז הפרשה עומדים חברת ע.ר רינה שיפוצים ובניה בע"מ ועומר אבו זהרה, שבמשך המשפט ניסה להרחיק את עצמו מהניהול הכספי של החברה וטען כי היה בעיקר "איש שטח".

אלא שהשופט יהודה ליבליין הגיע למסקנה הפוכה.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שאבו זהרה היה למעשה האיש שניהל את החברה, הביא את הלקוחות, קבע מחירים, גייס עובדים, שילם להם, טיפל בכספים והתנהל מול משרד רואה החשבון.

ובלשונו של בית המשפט, הוא היה "הרוח החיה" בחברה.

23 חשבוניות ביותר מ-10 מיליון שקל

המספרים בפרשה חריגים.

על פי כתב האישום המתוקן, בספרי החברה נכללו 23 חשבוניות שנחזו להיות חשבוניות של חברת י.ר ספרינג לאנד בע"מ.

היקפן הכולל עמד על 10,116,719 שקל.

באמצעות החשבוניות נוכה מס תשומות בדוחות המע"מ של החברה במהלך שנת 2017, כאשר סכום המס שנגרע, לפי כתב האישום, מקופת המדינה הגיע ל-1,469,949 שקל.

אלא שכאשר החוקרים הגיעו לחברה שלכאורה הוציאה חשבוניות ביותר מעשרה מיליון שקל, התגלתה בעיה משמעותית.

החברה שהוציאה לכאורה חשבוניות בנייה בכלל עסקה בהסעת תיירים

בעליה של חברת ספרינג לאנד, יוסף רבאיעה, סיפר לחוקרים כי החברה שלו עוסקת בהסעות תיירים בלבד ואינה עוסקת בתחום הבנייה.

כאשר הוצגו בפניו 23 החשבוניות שבמרכז התיק, הוא טען כי מדובר בחשבוניות מזויפות, כי החברה שלו לא קיבלה בגינן תשלום וכי הוא כלל אינו מכיר את החברה הנאשמת.

גם אבו זהרה עצמו אמר בחקירתו כי אינו מכיר את רבאיעה או את חברת ספרינג לאנד.

בית המשפט מצא חיזוק נוסף לכך שהעסקאות לא היו אמיתיות: בכרטסת נותרה יתרת חוב של יותר מ-10 מיליון שקל לספרינג לאנד, מבלי שהוצגו תשלומים בגין החשבוניות.

השופט תהה למעשה כיצד ייתכן שספק שביצע לכאורה עבודות בהיקף עצום שכזה אינו דורש לקבל את כספו.

"אני שמתי את החברה על השם שלו"

אלא שהשאלה המעניינת ביותר במשפט לא הייתה רק האם החשבוניות היו פיקטיביות.

השאלה הגדולה הייתה: מי באמת ניהל את החברה?

על הנייר, אבו זהרה לא היה רשום כבעל המניות או כמנהל.

הוא ניסה להסתמך על העובדה הזאת וטען כי תפקידו היה בעיקר ביצוע העבודות בשטח.

אלא שאמירה אחת שמסר בעצמו בחקירתו הפכה למשמעותית במיוחד.

אבו זהרה סיפר כי עבד בישראל בשיפוצים וקיבל תשלומים במזומן, אך ככל שהיקף העבודה גדל, לקוחות החלו לבקש ממנו חשבוניות.

לדבריו, הוא הגיע לרואה חשבון שמכר חברות ומצא אדם שעל שמו ניתן יהיה לרשום את החברה.

וכך אמר בחקירתו:

"שמתי את החברה על השם שלו כי אני לא יכול לרשום את החברה על השם שלי כי אני תושב שטחים".

"לא, למה אני צריך אותו"

בהמשך נשאל אבו זהרה שאלה פשוטה: אילו היה יכול לרשום את החברה על שמו, האם עדיין היה רושם אותה על שמו של האדם האחר?

התשובה שלו הייתה קצרה:

"לא, למה אני צריך אותו".

מבחינת בית המשפט, האמירה הזאת הייתה משמעותית.

השופט קבע כי הרישום הפורמלי של החברה על שמו של אדם אחר אינו קובע מי היה המנהל האמיתי. המבחן הוא מי שלט בפועל בפעילות העסקית והכספית.

והראיות, לפי הכרעת הדין, הצביעו פעם אחר פעם על אבו זהרה.

האיש שהחברה נרשמה על שמו: "הוא ניהל את הכל"

גם אדם אבו עמאר, שעל שמו נרשמה החברה בתחילת הדרך, מסר עדות שחיזקה את התמונה.

לפי הכרעת הדין, הוא סיפר שאבו זהרה הציע לו לרשום את החברה על שמו תמורת שכר חודשי של 6,000 שקל וביקש ממנו לפתוח חשבון בנק ולהעביר אליו כרטיס אשראי וכרטיס בנקט.

אבו עמאר תיאר את תפקידו שלו בחברה בצורה ברורה: לדבריו, הוא עצמו לא עשה בה דבר.

על אבו זהרה אמר: "הוא ניהל את הכל... הוא היה החתימה והכל".

לאחר שהיחסים ביניהם הסתכסכו, הועברו מניות החברה לאדם אחר.

רואה החשבון: "ברור שהוא הביא את החשבוניות"

גם העדויות מתוך משרד רואה החשבון היו משמעותיות.

רואה החשבון דורון יניב העיד כי בכל פעם שהתעוררה שאלה בענייני החברה, הקשר היה עם אבו זהרה.

לדבריו, אבו זהרה היה גם מי שהביא את הכסף במזומן לצורך תשלום הדוחות.

כאשר נשאל מי הביא למשרד את החשבוניות של ספרינג לאנד, שהפכו ללב התיק הפלילי, השיב רואה החשבון:

"ברור שהוא הביא את החשבוניות".

גם מנהל החשבונות שמואל מזון מסר גרסה דומה.

"אני קיבלתי את כל הניירת והחומר השוטף מעומר", העיד.

לדבריו, כאשר נדרש בירור מול החברה הוא פנה לאבו זהרה, וגם את הכסף לתשלומי המע"מ קיבל ממנו.

כשנשאל מי הביא את החשבוניות של ספרינג לאנד השיב: "כל הניירת התקבלה על ידי עומר".

הלקוחות הכירו כתובת אחת: עומר

גם לקוחות החברה תיארו בפני בית המשפט מציאות שבה אבו זהרה היה האיש שמולו התנהלו.

קבלן שעבד עם החברה העיד כי אבו זהרה סיפק לו עובדים וכי בכל פעם שהתעוררה בעיה, פנה אליו.

לקוח אחר סיפר כי סיכם מול אבו זהרה את העבודות, קיבל ממנו חשבוניות וגם שילם לו את הכסף.

לדבריו: "סיכמתי הכל מול עומר".

בית המשפט קבע כי העדויות מציירות תמונה ברורה: אבו זהרה לא היה רק עובד שטח, אלא "המוציא והמביא" בחברה, הן בפעילות העסקית והן בהתנהלות הכספית.

הוא קבע מחירים, גייס עובדים ושילם משכורות

גם מעדותו של אבו זהרה עצמו עלתה תמונה רחבה בהרבה מזו של "איש שטח".

הוא אישר כי סגר מול הלקוחות את פרטי העסקאות, לרבות המחיר, מספר העובדים ומועדי הביצוע.

הוא גייס את הפועלים ושילם את שכרם.

לדבריו, הוא שאף להרוויח מדי חודש בין 20 ל-30 אלף שקל.

בית המשפט קבע כי אבו זהרה יזם את רכישת החברה כדי להכניס לתוכה את פעילותו כקבלן, ובהמשך כיוון את פעילותה העסקית ואת ההתנהלות הכספית שלה.

השופט לא האמין לגרסתו

בהכרעת הדין מפרט השופט יהודה ליבליין מספר סתירות שמצא בגרסאותיו של אבו זהרה.

בין היתר, גרסאות שונות נמסרו לגבי מי שילם עבור רכישת החברה, מי החזיק בכרטיס הכספומט של חשבון הבנק ועד כמה היה אבו זהרה מעורב בדיווחי המע"מ.

השופט כתב במפורש במספר נקודות כי אינו נותן אמון בגרסאות המאוחרות שמסר הנאשם.

אחת הסתירות המעניינות נגעה לחשבוניות עצמן.

מצד אחד נטען בתחילת ההליך כי חשבוניות ספרינג לאנד משקפות עסקאות אמת.

מצד שני אבו זהרה טען שאינו מכיר את החברה, את בעליה ואפילו לא את החשבוניות.

בית המשפט התקשה לקבל כיצד מי שמגדיר את עצמו כאיש השטח של החברה אינו מכיר ספק שלכאורה ביצע עבורה עבודות בהיקף של כ-10 מיליון שקל.

למה בכלל צריך חשבוניות פיקטיביות?

הכרעת הדין מסבירה גם את ההיגיון הכלכלי שעשוי לעמוד מאחורי השיטה.

בעסק שעיקר פעילותו מבוססת על אספקת עובדים, חלק משמעותי מההוצאות הוא שכר העבודה.

כאשר אין חשבונית מחברת כוח אדם שניתן לנכות באמצעותה מס תשומות, העסק עלול למצוא את עצמו עם חבות מע"מ גבוהה יותר.

בית המשפט קבע כי במקרה הזה נוצר תמריץ להשתמש בחשבוניות שעליהן נרשם כי הן עבור "עבודה", כדי להקטין את חבות המס.

לאחר שקבע כי אבו זהרה היה בעל העניין הכלכלי בחברה וכי הוא זה שהביא בפועל את החשבוניות למשרד רואה החשבון, קבע השופט כי הוכחה גם הכוונה להתחמק מתשלום מס.

ההכרעה: הרשעה בעבירות מס בנסיבות מחמירות

בסופו של ההליך דחה בית המשפט את גרסת ההגנה והרשיע את עומר אבו זהרה ואת חברת ע.ר רינה שיפוצים ובניה בע"מ.

אבו זהרה והחברה הורשעו בשלוש עבירות של מסירת ידיעה כוזבת בדו"ח, בשלוש עבירות של ניכוי מס תשומות באמצעות חשבוניות שלא כדין, בעבירה של הכנה וניהול פנקסי חשבונות כוזבים ובעבירה של שימוש במרמה או תחבולה.

העבירות נקבעו ככאלה שבוצעו בנסיבות מחמירות.

הכרעת הדין ניתנה בבית משפט השלום באשדוד ב-21 ביולי 2026.

השם על הנייר לא קובע מי מנהל את העסק

מעבר לסכומים החריגים, הכרעת הדין מעבירה מסר משמעותי לבעלי עסקים וחברות.

רישום חברה על שמו של אדם אחר אינו בהכרח מנתק את האחריות הפלילית ממי שמנהל אותה בפועל.

בית המשפט הבהיר כי כאשר בוחנים מיהו "מנהל פעיל", לא מסתפקים בשם שמופיע ברשם החברות. בודקים מי מביא את הלקוחות, מי קובע את המחירים, מי משלם לעובדים, מי מטפל בכספים, מי עומד מול רואה החשבון ומי מסוגל בפועל למנוע את ביצוע עבירות המס.

במקרה הזה, אחרי בחינה ארוכה של העדויות והמסמכים, תשובת בית המשפט הייתה חד משמעית: עומר אבו זהרה היה האיש שניהל בפועל את הפעילות.

כעת, לאחר ההרשעה, השלב הבא בהליך יהיה קביעת העונש.