גומרים הולכים
להאזנה לתוכן:
מאת: אייל בן שמחון
אמאל'ה, איך כבר עבר שבוע ?? שבוע שעבר נראה לי כמו אתמול, במקסימום. שבוע שלם... כל כך הרבה דברים תכננתי לעשות והם אמורים היו להספיק להיעשות במשך שבעה ימים, אבל הנה, עובדה שלא. לא התקשרתי לאהוביי, לא הספקתי לקפוץ לביקור, לא טיפלתי בניירת חשובה, לא עברתי לבנק למרות שקיבלתי מהם איזה שמונים טלפונים, לא קידמתי תוכניות באופן ממשי, לא סגרתי פינות... מה בעצם עשיתי במשך שבוע שלם? מה קרה לזמן שהוא פתאום רץ לו כך במהירות? אני זוכר שפעם, שבוע זה היה שבעה ימים, שהם היו 168 שעות ובכל שעה היה קורה משהו. היום אני בגיל שהזמן בו מתחיל לקבל משמעות אחרת. הזמן נהיה יותר ויותר קצר. כל יום שעובר הוא יום שלא יחזור. אם אני לא אזרע היום אני לא אקצור מחר, והמחר הוא ממש עוד מעט.
אלוהים בנה לנו את החיים באופן שלא יהיה לנו זמן לעצור לרגע. אנו כל הזמן ממהרים ואף פעם לא מספיקים לעשות את מה שיש לנו על הראש. למה אלוהים רוצה שנהיה כל כך עסוקים כל הזמן? למה הוא לא מאפשר לנו זמן איכות? למה הוא בנה את העולם באופן שנהיה תמיד טרודים בהישרדות? תמיד נזרע ונזרע ומעט מאוד נקצור? נדירים הם הרגעים בהם אנו מתפללים שהרגע הזה יעצור, כמו תמונה מושלמת, כמו PAUSE בוידיאו, כמו רגע קסום.
בכול אחד מאיתנו חי איזה קרצייה שתמיד מזכירה לנו שיש לנו מטלה חדשה/ישנה על הראש, אז דירבלאק לנסות לעצור את הזמן.
אני שובר את הראש שלי בזמן שאני כותב שורות אלו, בלנסות להבין את הסוד של מרוץ החיים. למה אתה שם למעלה מניע אותנו כל הזמן קדימה וכאילו דוחק בנו להזדרז? חכה רגע, תן ליהנות! מה בוער? תפסיק להטיל עלינו עוד משימה ועוד משימה...תן לנו זמן להתפעל מהמשימה שכבר בוצעה, מההישג שהשגנו רק לפני דקה. רק עכשיו הילד למד ללכת והוא כבר חייב להתחיל לדבר, ללמוד לקרוא, להוציא ציונים, לשרת את המדינה, לפרנס את המשפחה, לדאוג לעתיד, לפרנס את הילדים. איזה ילדים? רק עכשיו הוא נולד. חכה, לא סיימנו להתלהב מהחיוך הראשון ומלגימת החלב.
אנחנו כמו באוטוסטראדה מהירה- חייבים תמיד לנסוע במהירות מינימאלית/מקסימאלית , אם נאט מיד כולם יצפרו מאחור, אי אפשר לעצור בשוליים, אי אפשר לעצור בכלל- רק במקרה חרום. "יאללה סע כבר, סע!"
אולי, אלוהים ששלח אותנו למטה מתגעגע, והוא כבר חסר סבלנות שנסיים את המשימות שהוטלו עלינו ונחזור?
הוא כמעביד שכאילו אומר:" נו כבר סיימו את העבודה, תעמיסו את המשאית. גומרים הולכים! " ואנחנו מנגד עונים: "רגע, תן לשתות קפה וליהנות מהסיגריה". ואז הוא משיב:" סיימו את העבודה ותוכלו לנוח!"
יש רגעים של גן עדן, שהמוזיקה מתנגנת, שהרוח מלטפת. יש שניות שהשמש נושקת למים, יש דקות של נירוונה, של שלווה מדהימה ביופייה, של צחוק, של ריחוף רגעי של הנאה מרגיעה. האם רגעים אלו הם קונפליקט בינינו לבין האלוהים, או הם רק הרמז, הרמז שלו לרגעים הנצחיים הצפויים לנו ביום שנסיים את העבודה, את המשימה שהוטלה עלינו בחיים?
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
