שפוט של הדאווין
להאזנה לתוכן:
תגים:
אייל בן שמחון
מתוך הטורים של אייל בן שמחון במגזין אשדוד
כמו חצי מתושבי מדינת ישראל יצאתי עם משפחתי בחג לבית מלון. אשתי הודיעה לי שהזמינה חדרים דרך ועד העובדים שלה במלון ארבעה כוכבים, "הכול כלול". מה ארבעה כוכבים? מה הכול כלול? הרגשתי שאני יוצא לחופשה מאונס. מי ששאל אותי לאיזה מלון אני נוסע, התחמקתי בצביעות ואמרתי לא יודע... משהו של רשת "ישרוטל". כשפוט של הדאווין הקפדתי שנים רבות לצאת למלונות ברמת חמישה כוכבים. שילמתי כפול עבור השיש בלובי והתקרה הגבוהה. אחרי כל הזמנה של קפה עם קרואסון בלובי חויבתי בתשלום המקביל לארוחת דגים משפחתית ולא הוצאתי מילה. הילדים שתו קולה במחיר של מכנסי ג'ינס, ובסוף החופשה, בחשבון ה"צ'ק-אאוט", הייתי צריך לבדוק את חשבון המשכנתה.
השנה הרגשתי בפעם הראשונה שדפקתי את המערכת – אוכל חופשי על הבר, תאכל עד שתיחנק, תשתה עד שתטבע. הילדים זללו כל אחד בממוצע 10 ארטיקים רק עד הצהריים, והארנק העלה עובש בחדר מתחת לבגדים. אגב, בגדים. רק לאחרונה הבנתי איך הפכתי להיות שפוט של מותגים, איך פראיירים כמוני קונים חולצה ב-700 ש"ח בזכות מדבקה של "ארמאני" שכנראה יוצרה בסין, ועלותה זהה לעלות חולצה הנמכרת ב-70 ש"ח. חשבתי שהמותג מעביר מסר מסוים, היום אני מבין שאכן הוא מעביר מסר – "פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים". כך מבין גם מנהל המלון ברמת חמישה כוכבים, כשהוא רואה אותנו נכנסים לקבלה ("קרענו אותו במחיר החדר, עכשיו נקרע לו את הארנק"). כך מרגיש בעל הבוטיק כשאתה מחפש את המותג על החולצה ("נפל לי דג שמן ביד"). כך מגחך לו הבחור שקנה חולצה זהה בשוק ב-10% מהמחיר.
אנחנו שפוטים של הדאווין בכל צעד שאנחנו עושים בחיים. באירועים, בין חברים, במשפחה, בבית הספר ובעבודה. אנו חיים את מה שיגידו במקום לחיות מהנשמה. בעלי עניין ואינטרסים כלכליים כבדי משקל (מעצבי אופנה, אנשי תקשורת, מובילי דעת קהל) קובעים את חיינו, מחליטים בשבילנו מה יפה השנה ומה מכוער בשנה הבאה. מי cool ומי חנון.
אם עד לא מזמן גזרה נמוכה הייתה נחלת הערסים הרי שכיום זה שיא האופנה, ומחר מה? מי אתה בכלל שתקבע... רק השנה נפל לי האסימון, החלטתי להתמרד – ומה איתכם?
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
