ביום שני השבוע יצא יורי סבצוק בן ה-70 מביתו שברובע ג' באשדוד לעוד יום עבודה רגיל לכאורה במפעל חרש בו הוא עובד באזור התעשייה הצפוני בעיר, אולם אף אחד לא תיאר לעצמו את שעתיד להתרחש. סבצוק, שעבד כמסגר במפעל, נמחץ למוות מפלטת מתכת כבדה שנפלה עליו מגובה. לצוותי ההצלה שהוזעקו למקום לא נותר, אלא לקבוע את מותו.

אך הימים חלפו עברו ואיתם גם הכותרות באתרי החדשות ובעיתונים, וסבצוק ז"ל, כמו גם עשרות הרוגים מתאונות עבודה מידי שנה בארץ, נשכחו, אולם הכאב העצום שפוקד את המשפחות, אשר איבדו את היקר להן מכל, אינו מרפא וקשה מנשוא.

רק השנה נהרגו מתאונות עבודה באשדוד חמישה פועלים - חמישה בעלי משפחות שיצאו ליום שגרתי בעבודה ולא שבו. הראשון שבהם הוא דוד טטרואשוילי ז"ל, שנהרג בתאונת עבודה קטלנית במהלך עבודתו בנמל אשדוד בחודש פברואר 2020.

התאונה הבאה התרחשה בספטמבר האחרון, במהלכה נהרג נתן חולי ז"ל (48) לאחר שנפל מגובה רב במהלך עבודתו במתחם סגור שנמצא באחריות קבלן חיצוני בנמל אשדוד. חודשיים מאוחר יותר נהרגו כתוצאה מפיצוץ בלון גז במפעל "שאול גואטה מתכות" בעיר שני פועלים, אחד תושב השטחים והשני עובד זר מטורקיה, זכרם לברכה.

רק נזכיר ונציין כי בסוף 2019 התרחשו שני אסונות נוספים, במהלכם נדרסה למוות על ידי משאית אילנית טקלה ז"ל (25) שהייתה מאבטחת בנמל אשדוד, ופועל נוסף שמצא את מותו לאחר שנפגע ממעלית שקרסה עליו באתר בנייה בעיר.

נהגי המשאיות משמיעים קול צפירה לזכרה של אילנית טקלה ז"ל >>>

המספרים כמעט בלתי ניתנים לתפיסה, והחלל העצום שנפער בלב המשפחות אינו ניתן לעיכול. "מה שהכי חורה זו העובדה שאין טיפול בהיבט הרגשי והכלכלי" – אומרת העיתונאית ברנדה אזרצקי (28) מאשדוד, שאיבדה את אביה בנימין אזרצקי ז"ל לפני 21 שנה בתאונת עבודה בנמל.

"כילדה צעירה שנותרה ללא אב וללא עמוד התווך העיקרי של הבית" – היא מוסיפה. "כל חיי נלחמתי כדי שלמרות הקלפים שחולקו לי, הכול יתקתק ואמא שלי תמיד דאגה שלא יחסר דבר, אבל הטעם המר מהיחס של הנמל ושל חברת הקבלן כלפינו נשאר לתמיד. גם המשפט מולם התנהל בטעם מר".

כאמור מדבריה של אזרצקי, שהחליטה להצטרף למאבק נגד תאונות עבודה ולפעול למען העלאת המודעות לנושא, לא ברור האם לאחר קרות האסון, משפחותיהם של הקורבנות אכן זוכות לסיוע ותמיכה ראויים מצד הרשויות או מקום העבודה, כפי שהיה מצופה שיקרה.

"הבעיה הגדולה היא שלא הייתה אנושיות בתהליך" – היא אומרת ומוסיפה. "אף אחד לא בא וסיפר לנו מה קרה שם. אימא שלי נשארה עם שתי בנות בבית, בקושי היה לנו מה לאכול. אף אחד לא הגיע לשאול מה קורה ואם לנו חסר משהו".

אזרצקי כאמור איבדה את אביה לפני 21 שנים בתאונת עבודה בנמל אשדוד, אולם למרות הניסיון המר, במהלך השנה וחצי האחרונות נהרגו בנמל 3 בני אדם נוספים מתאונות עבודה, מה שמביא אותנו לשאלה - האם ניתן היה למנוע את תאונות העבודה הטראגיות, ומה נעשה כדי למנוע את האסון הבא?

לדברי הדס תגרי, מייסדת ומנכ"לית העמותה למאבק בתאונות בניין ותעשייה אשר פועלת לשינוי מדיניות בנושא, ענפי התעשיה, השירותים והמסחר סובלים מהזנחה חמורה מבחינת היקף פעולות הפיקוח ואיכותן – ומספר התאונות שהתרחשו בהם האמיר בתלילות.

"זו עת ארוכה מסרב משרד העבודה והרווחה להעביר לידינו נתונים אודות שיעור התאונות הקטלניות בענפים אלה, משאבי הפיקוח המוקצים להם ופעולות הפיקוח הננקטות על ידי מפקחי מינהל הבטיחות" - היא אומרת, "גם נוכח עתירת חופש מידע שהגישה 'הקבוצה' ביחד עם 'התנועה לחופש מידע'".

כמשתמע מדבריה של תגרי, ייתכן כי פיקוח הולם של מינהל הבטיחות והחמרת הוראות הבטיחות היו לכל הפחות מפחיתים את תכיפות התאונות, מונעים אסונות ומצילים חיי אדם. אולם, האחריות גם נמצאת ללא ספק בידיהם של בעלי המפעלים וההנהלה, שללא ספק מסוגלים לוודא הקפדה על נהלי הבטיחות ולהחמירם בעת הצורך - ולו בלבד כדי להגן על בריאותם וחייהם של הפועלים.

מלבד זאת, גם מהפועלים נדרש להקפיד משנה זהירות ולהימנע מעבודה בתנאים העלולים לסכן את חייהם, גם אם הדבר "מקובל" לכאורה במפעל. כעת, מה שנותר הוא לקוות שלא נשמע יותר על אסונות שכאלו גם בשנה הקרובה.  

יהי זכרם של ההרוגים ברוך