סיפורו של וובה אמנם קשה, אך יותר מכל הוא משקף את המצב העגום במדינת ישראל. מזה מספר ימים שהוא נמצא על ספסל יחיד תחת השמש הקופחת בכניסה לבית החולים אסותא בעיר – מחזה שקשה מאוד לפספס.

רק ממראהו ניתן להסיק שאינו זוכר את תחושת ההתרעננות שאחרי מקלחת חמה. הוא יושב שם, מתקשר בקושי, כשגופו שרוע על הספסל וראשו נשמט מטה. על רגליו הנפוחות והחבולות תחבושת חדשה יחסית ופלסטרים רופפים שכנראה הודבקו לפני ימים אחדים על מנת למנוע דימום או זיהום.

מי שעובר בסמוך, מתקשה להתעלם מהמחזה של אדם אשר איבד כמעט כל צלם אנוש. ואכן, עוברים ושבים ואנשי צוות מאסותא כבר הציעו לו עזרה ואף דיווחו על כך לרשויות שמיהרו להגיע למקום והציעו לו מקום ללון בו עם מיטה מוצעת ומקלחת חמה, אך וובה משום מה סירב להצעה.

בלית ברירה הם נאלצו להשאירו שם, כפי שמורה החוק, ואמרו לו כי יוכל לפנות באופן עצמאי לגורמי הרווחה לקבלת עזרה. הם הגישו לו אוכל ושתייה ומידי יום הם דואגים להתעדכן בשלומו. זוג שחלפו במקום הציעו לו טרמפ לאזור הסיטי, שם הוא שוהה בדרך כלל, אך גם להצעתם וובה סירב.

וובה מתקשר בקושי רב. כשניגשנו לשאול לשלומו ולברר איך אפשר לעזור, הוא הינהן עם הראש בשלילה ומדי פעם זרק איזו מילה לאוויר. הוא הסביר שהוא מעדיף להישאר שם על הספסל ושיתף כי כל רצונו לישון כי כואב לו הראש. כשהצענו לו משהו קר לשתות הוא הרים את ראשו, ביקש לימונדה בנימוס ומיד חזר לתנוחה הקודמת שהיה בה.

כך נוצר המצב האבסורדי שאדם במצבו נותר ברחוב ללא טיפול, למעט אוכל ושתייה שמעניקים לו אנשי הרווחה ועוברים ושבים. איך אמר לנו עובר אורח שהציע לעזור? "זה לא נראה טוב. איפה המדינה בדברים האלה? מישהו צריך לטפל בו שלא ימצאו אותו מת בעוד כמה ימים. הזוי. הבן אדם זרוק ואי אפשר לעשות כלום בנידון".