עדות מצמררת: קטע מעדותו של ניצול השואה שלום שורנזון ז"ל מוילנה
27.04.22 / 17:06
שלום שורנזון ז"ל, ניצול שואה ששרד את צעדת המוות אל יער פונרי, בו הוצאו להורג יהודים רק בגלל יהדותם, בעדות מצמררת כפי שסופרה ליעקבי שמעון ותועדה על ידו. עדותו של שורנזון ז"ל מוקרנת בוידאו ביד ושם והיא תהיה עדותו לדורי דורות
… באותו זמן לא ידענו שביער פונרי יורים ביהודים. עייפים, תשושים ורצוצים ממכות, מצמא ומרעב (לא אכלנו כמעט שבוע ימים) קיווינו שיגיע כבר הסוף לכל הסיוט והסבל הזה. הלכתי כל הזמן לצד סבי ועזרתי לו ללכת. להרבה אנשים שלא עמד הכח ללכת, ולכן הגרמנים והליטאים פקדו על האחרים לעזור להם או לסחוב אותם. מסכנים החלשים, כמה היכו אותם והתעללו בהם. עזרנו ותמכנו איש איש בבני-משפחתו, כוחנו אזל, הדרך ארוכה והגרמנים והליטאים צועקים, מדרבנים, לועגים ומכים באכזריות. אנשים הגיעו לאפיסת כוחות, נפלו ולא קמו יותר. מי שנפל הוכה עד מוות או נורה במקום.
…הולכנו והלכנו בשיירה ארוכה מאד. אף לא אחד דיבר. כולם שתקו. לא נותר בנו כוח לדבר וגם לא לבכות. החפצים היחידים שסבי נשא איתו כל הזמן ולא עזב לרגע היו הטלית והתפילין שלו. כך הריצו אותנו מהלך כ-10 ק"מ מוילנה עד יער פונרי.
… ככל שהתקרבנו ליער פונרי, שמענו בבירור יותר ויותר יריות. חשבנו שזה ירי של אימונים בנשק. מי יכול היה לחשוב שיורים שם באנשים. כאשר פקדו עלינו לעצור, היו במקום לוחות פח חלודים שעליהם הצטברו מעט מים, מי גשם או טל. האנשים נשכבו על הפחים והחלו ללקק את המים. אחרים תלשו עלים מן העצים וליקקו מהם את אגלי הטל. היער שבפונרי היה מוקף גדר עשויה חוטי תיל דוקרני ובגדר היה שער קטן לכניסה. בינתיים פסקו היריות. פקדו עלינו לעמוד בשורה אחת, לזרוק את הכובעים ולהחזיק את הידיים על הראש. כך חוייבנו להכנס דרך השער כשמשני צידיו עומדים הליטאים, מכים וחובטים. לאחר שנכנסנו לתוך היער פקדו עלינו למסור את כל דברי-הערך ואת כל מה שהיה לנו בכיסים. לי היו רק תמונות משפחתיות ותעודת זהות. מסרתי אותם. לאחר מכן פקדו עלינו להכנס לתוך תעלה ארוכה שהיתה חפורה כבר מקודם. מסביב לתעלה ניצבו הרבה ליטאים חמושים. לא הרחק מאיתנו ראיתי את אחד הדודים של אבי עם חתנו ובנו. מתוך התעלה הזו הובילו הליטאים קבוצות קטנות של יהודים. כל פעם עשרה, ועל חלק מהם פקדו להתפשט. נתנו להם סמרטוטים כדי לקשור את העיניים ופקדו עליהם לעמוד אחד אחרי השני ולהחזיק איש במותני זה שלפניו. אחד הליטאים הורה ליהודי הראשון בטור להחזיק בקצה מקל וכך הוליך את כל העשרה לתעלה אחרת. בתוך התעלה השניה פקד הליטאי על העשרה לעמוד זה לצד זה ואז התרחק מהם. על גדת התעלה עמדו רוצחים ליטאים עם רובים פשוטים ולפי פקודה ירו ביהודים. וכך חיסלו עשרה אחרי עשרה. בקור רוח, באדישות, רוצחים ורוצחים. והיהודים מביטים, כמו הוזים, אדישים לגורלם מפאת הרעב, הצמא, העייפות והסבל. היאוש וחוסר התקווה עשו את שלהם. אנשים הובלו כצאן לטבח. אנשים פשוט חיכו לקץ שיבוא ויגאל אותם מן הסיוט הנורא הזה, מכל האכזריות החייתית, מכל הסבל וההשפלה האלה.
…היה מקרה של יהודי אחד שלא רצה להתפשט. הליטאים בעצמם החלו להפשיטו בכח ומצאו אצלו שעון כיס מזהב. הם התעללו בו והיכו אותו מכות רצח עד שמת. כאשר הרוצחים הליטאים התקרבו אלינו ופקדו על עשרה מאיתנו לצאת, יצאנו אני, סבי ועוד שמונה יהודים שלא זכור מי היו. אינני זוכר אם פקדו על סבי להתפשט אבל עלי כן פקדו. התפשטתי ונותרתי רק עם לבנים וגרביים. אחד הרוצחים קרע סמרטוט לרצועות ונתן לכל אחד מאיתנו כדי שנקשור את העיניים. מבלי שהרוצחים שמו לב, קשרתי את הסמרטוט קצת גבוה מעל העיניים כך שיכולתי לראות מה שמתרחש מתחתי. אחד הרוצחים העמיד אותנו בטור. אחד אחרי השני כשאנו מחזיקים אחד בשני במתניים, והראשון אוחז בקצה המקל. וכך כמו הקבוצות הקודמות הובלנו לתעלה שניה שהיתה עמוקה יותר, בה היו כבר המוני גופות של נרצחים יהודים. בתעלה הזו פסענו על גופות ההרוגים המגואלות בדם. ממש דרכנו על גופות הנרצחים. חלקם עדיין היו פצועים והם נאנקו וגנחו מסבלם וכאבם. בלית ברירה נאלצנו לדרוך עליהם.
…הרוצח הליטאי פקד עלינו לעמוד זה בצד זה והתרחק. כך עמדנו בתוך התעלה הגדולה, על גופות הנרצחים האומללים ואילו הרוצחים הליטאים ניצבו על שפת התעלה ונשקם דרוך ומוכן בידיהם. מימיני עמד סבי שמואל והחל להגיד בקול רם "שמע ישראל". הספקתי להגיד את המילים הראשונות של "שמע ישראל" ותיכף החלו היריות. עד עכשיו אינני יודע אם נפלתי לבד או שסבי דחף אותי. בכל מקרה נפלתי שניה לפני שירו בי ולמזלי הרוצחים לא הבחינו בכך.
כל זה קרה ב- 12.9.41 כ' בחודש אלול.
עדותה של שושנה שורנזון, אישתו של שלום ז"ל, כפי שסופרה ותועדה על ידי יעקבי שמעון.
שלום שורנזון שרד את השואה. הוא נישא לניצולת השואה שושנה וביחד הם הקימו בית בישראל. לשלום ושושנה נולדו בן ובת שהביאו להם 7 נכדים ועוד הרבה נינים... עם ישראל חי!