נדחתה בקשתו של תושב חלחול, שביצע מעשים מגונים בבת 13 באשדוד, לקצר את עונשו
28.08.22 / 08:10
ועדת השיחרורים של שירות בתי הסוהר דחתה את בקשתו של תושב חלחול, שנאשם בביצוע מעשים מגונים בבת 13 מאשדוד, בעת שעסק בשיפוץ בפנימייה בה היא שהתה בעיר. בגין מעשיו המיניים הקשים בילדה, נגזרו עליו 3.5 שנות מאסר בלבד, ולאחרונה הוא ביקש לקצר לו שליש מעונשו. לאחר דחיית בקשתו הגיש עבריין המין ערעור לבית המשפט המחוזי, שדחה את ערעורו
בשנת 2019 נעצר תושב חלחול בשנות ה-60 לחייו, לאחר שנחשד בביצוע עבירות מין קשות בנערה בת 13 עימה התיידד במסגרת עבודות שיפוצים שביצע בפנימייה בה היא שהתה.
על פי עובדות כתב האישום, בהם הוא הודה במסגרת הסדר טיעון, הוא הזמין אותה למקום בו הוא התגורר בעיר במספר הזדמנויות, שם הוא ביצע בה מעשים מגונים קשים תוך ניצול תמימותה.
תחילה הוגש נגדו כתב אישום בגין אונס, אך במסגרת הסדר טיעון, שונה סעיף האישום למעשים מגונים. הוא מעולם לא הודה שידע שהנערה בת 13, וטען כי היא זו שפיתתה אותו. בגין מעשיו נגזרו עליו 42 חודשי מאסר בפועל (3.5 שנות מאסר), ולאחר שריצה שני שליש מתקופת מאסרו, פנה העותר אל ועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על תנאי, ולאחר שזו דחתה את בקשתו הוגשה העתירה לבית המשפט המחוזי.
אב"ד הנשיאה רויטל יפה כץ, השופט יואל עדן והשופט גיל דניאל, שדנו בעתירה, החליטו לדחות את הערעור. בהחלטה של השופטים מבית המשפט המחוזי, נקבע, כי הוועדה צדקה כאשר קבעה, כי העותר יכול היה, וצריך היה, להשתלב בהליך טיפולי ייעודי לעברייני מין בין כותלי הכלא, וכי משבחר לא לעשות כן (יהא הנימוק אשר יהא), מסוכנותו לא פחתה, ועל כן לא עלה בידו להוכיח, כי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. תכנית שיקום מחוץ לכלא, פרטית או מוסדית, אינה אלא המשך להליך טיפולי שהחל האסיר בתוך הכלא, ואין לאפשר לעותר להתחיל את ההליך הטיפולי רק לאחר שחרורו.
עוד נקבע כי הדברים נכונים בבחינת קל וחומר, כאשר העותר כלל אינו תופס עצמו כעבריין מין; אינו מביע נזקקות טיפולית; ממזער את חלקו בעבירות שביצע ואף מייחס לקרבן (כזכור, ילדה כבת 13) הדדיות, תוך שטוען, בניגוד להודאתו במסגרת הסדר הטיעון, כי כלל לא ידע כי הקרבן מתחת לגיל 18. בנסיבות אלה קשה להתרשם לחיוב מהמלצות מרכז "אלאמל"; קשה להתרשם לחיוב מ"נכונותו" של העותר לקבל טיפול (כמובן, רק בתנאי שישוחרר שחרור מוקדם); ובהחלט היה מקום להסתמך על חוות הדעת של עו"ס הכלא ורש"א בעניין מסוכנותו של העותר והטיפול שעליו היה לקבל בין כותלי הכלא ולהעדיפן על פני ההמלצה של מרכז "אלאמל".
כן נקבע, כי יש מקום לתת משקל של ממש בהחלטות שניתנות על ידי ועדות שחרורים, למכתבים ופניות של קרבנות העבירה, לא רק כיוון שכך נקבע בחוק, אלא כי בהן נעשתה הפגיעה ויש לשמוע עמדתן, כאשר פעמים רבות הן לא "משתחררות" מהפגיעה ולא מקבלות "שחרור מוקדם". ממש כמו במקרה שבפנינו. מפניית אמה של הילדה שהעותר פגע בה, עולה תמונה עגומה ביותר בנוגע למצבה, שאך נוכח צנעת הפרט לא נוסיף מעבר לכך.
לפיכך, ולאור מסוכנותו של העותר בהתאם לדו"חות מב"ן, מסוכנות שלא הוכח כי פחתה בהיעדר טיפול מתאים וחיוני; לאור חוות הדעת מטעם מטא"ר בנוגע לקושי לפקח אחרי אסירים בשטחי הרשות הפלשתינית; לאור הכלל, כי טיפול תחילתו בתוך הכלא ורק המשכו לאחר השחרור, קל וחומר לאחר שנמצא, כי הטיפול המוצע במסגרת "אלאמל" אינו מספק לאור צרכיו ומסוכנותו של העותר; ולאור האמור במכתב מטעם אם קרבן העבירה - הרי שהחלטת הוועדה סבירה ונכונה, ועל כן, העתירה נדחית.