נאום ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה 2019:

"שלום לְכולם,

ניצולי השואה, וּבְני משפחותיהם היקרים,

הערב אנו מתייחדים ביחד אתכם, עם זִכְרַם של אחינו ואחיותינו, קורבנות השואה, אשר  נרצחו, על ידי הצורר הנאצי. ועם העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אנחנו זוכרים וּמזכירים לעצמנו וְלַעולַם החופשי, את האסון הנורא שפקד את עמינו, לפני למעלה משבעים שנה. אתם, בני נוער יקרים, למרות גילכם הצעיר, הספקתם לדעת, כמונו המבוגרים, שֶכְּבְּני העם היהודי, זיכַּרון השואה נוכַח בחיינו, בחיי כל אחת ואחד מאיתַנו, מאז שאנו עומדים על דעתינו.

גם אם איננו עוסקים בו מידי- יום, זיכרון  השואה נוכַח וצַרוּב עמוׂק בתודעה שלנוּ, מדוע? בוודאי, כחובה כלפי, שישה מיליון נשים,  גברים וטף, שאבדו לבני עמינו ואינם עוד.

בוודאי כביטוי של הערכה וכבוד לַניצולים ששרדו וקמו מתוך האימה והתופת. שֶבַנו משפחות, ויַצרו חיים חדשים מלאי תוכן ומשמעות. ואלה מבין הניצולים, שהיו ילדים בזמן השואה, חיים בינינו היום באשדוד, וברחבי מדינת ישראל, כְּאוד מוצל מאש, ומעידים אישית, על אותו פרק אפל וחשוך, בתולדות עמינו, וְבתולדות האנושות כולַה.

ובמיוחד, זיכַּרון השואה צרוב במוחנו, למען הדורות הבאים. בעם היהודי, וּבקהילת העמים. כמאמר הנביא: "למען יספרו לדור אחרון". יסַפרו וְיַזהירו – שפרק איום ונורא  כזה לא יכתב שוב בַּהיסטוריה האנושית. אך יש להודות, ובצער, שככל שהשנים חולפות, ואנו מתרחקים יותר ויותר, מאותם  אירועים איומים ונוראים. גם שימור זיכרון הַשואַה נעשה קשה יותר ויותר.

אנו מודאגים לגבי הדורות הבאים, הילדים ובני- הנוער של היום, ושל העתיד. כמה הם, כמבוגרים, וכְּמנהיגי העתיד, יצליחו לשמור על גָחֶלת זיכרון השואה. ואנו נדרַשים לפעילויות שונות, ובהן בין היתר שמים דגש על סיפורים וְעֵדויות, מאותַן שנים ארורות, כדי להעצים את חווית הזיכרון.

סיפורים ועדויות, אישיות וכלליות, מזוויות חיים שונות, שיש בהם להאיר ולוּ במעט,  את גודל האסון מצד אחד, וְאת עוצמת הגבורה והרוח של בני עמינו מצד שני. בכל שנה מוזיאון "יד ושם" מייחד נושא מרכזי ליום הזכרון לשואה ולַגבורַה.

והשנה, מתקיימים טקסי הזיכרון בסימן "המלחמה שבתוך המלחמה – מאבק ההישרדות של היהודים בשואה". אותו מאבק בלתי נתפס, של היהודים בשואַה למען הישרדותם, כַּלַל, לא רק מלחמה מַתמדת על עצם הקיום. הם גם נאבקו על זהותם. על דתם. על תרבותם.

הם עשו זאת תוך הישענות על השילוב העוצמתי, בין יצר ההישרדות, וּבין הַמצפן המוסרי והרוח היהודית. לא רק להישאר בחיים, אלא גם לשמוֹר על צלם אנוש, על הזהות, התרבות והדת היהודית. בשם השילוב הזה, בשם הערכים הללו, יַזְמו וקיימוּ, היהודים בַּגטאות פעולות חינוך, הקימו ספריות, הוציאו עיתוני מחתרת, וניהלו פעילות  פוליטית ענפה.

יהודים דתיים שומרי מצוות, נאבקו על תפילה במניין, על הנחת תפילין ושמירת שבת, ובמידת האפשר על קיום סִמלי של לוח השנה היהודי. אפילו בְּמחנות הַריכוז. מוזיקה יהודית המשיכה להתנגן, בְּקונצרטים שארגנו ועדות התרבות בגטאות. ציורים, שירים וסיפורים, נוצרו, והוסתרו, כדי לשמרם לַדורות הבאים.

וְאין ביטוי מרגש יותר, מדפוס ההתנהגות הזה, לרוח הערכים  היהודית              המנשבת מאז ומעולם בעם ישראל. ואותַה אנו מעלים על – נס,  בַטקס השנה. כדרך, כאמצעי נוסַף, לשימור זיכרון הַשואה בקרב הדורות הבאים.

והדבר נכון במיוחד, כלפי הניצולים שיכלו ויכולים להעיד על הרוח המיוחדת הזו. הרוח, שהעניקה להם את הכוחות המופלאים לַשוב מלב הגיהינום הבוער, לבוא הנה, כדי להילחם על בניין הארץ, להקים משפחה, ולבנות כאן את ביתַם.

הניצולים הם מגש הכסף עליו הוגשה לנו מדינת ישראל, ובתוכה, העיר שלנו אשדוד. אשדוד שלנו נבנתה על ידי עולים שבאו לְכַאן מקרוב וּמרחוק. ביניהם היו רבים מבין שארית הפליטה, שֶניצלו מהמחנות וְמִמוראות המלחמה.

וְלכולם מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של העיר אשדוד ומדינת ישראל,  על תרומַתַם הכַּבירה לבנייתה והתפתחותה. אנחנו זוכרים את סיפורי הגבורה והתקומה המופלאים של אריה קלנג ז"ל, של חברנו יהודה פרנקל שיבדל לחיים טובים וארוכים.

לכם בני הנוער, שאולי לא שמעתם עליהם עדיין, אני ממליץ לקרוא ולהכיר מקרוב את סיפור חייהם. והערב, אני מבקש לשתֶף אתכם בסיפור חיים מופלא נוסף, של תושב עירנו אשדוד, פנחס הֶבֶּל. פנחס נולד בביאליסטוק, והיה בן 12 כשהחלה המלחמה. בכ"ט באלול תשי"א הִצְטַווּ כל היהודים להתייצב בכיכר השוק ופנחס ביניהם. אנשי האס.אס הִּכו את היהודים בְּשוטים, בְּמַקלות, ואף ירו בהם למוות.

מאותו יום, פנחס לא ראה יותר את אביו ואת אמו, שהורתה לו לברוח, יחד עם אחיו בן העשר. פנחס היה צריך לדאוג למזון עבורו ועבור אחיו הקטן. אך בשלב מסוים חלה במחלת הטיפוס. ממנה החלים בקושי. לקראת סוף המלחמה, הובל בצעדת מוות נוראית שנמשכה שלושה ימים. וגם אותַה הוא שרד בכוחות על-טבעיים, והגיע למחנה הריכוז בֶּרֶגֶן-בֶּלֶזֶן. ורק רגע, לפני שמכונת ההשמדה השיגה אותו –שוחרר המחנה על ידי הבריטים.

בסוף המלחמה וְבתום התופת הנוראה, פנחס עלה לארץ ישראל, והיה ממקימי קיבוץ לביא בצפון. הוא עבר לאשדוד ועבד כמורה לאנגלית בנווה הרצוג. הוא שמר באיפוק את סיפורו. וחלק אותו עם הסביבה הקרובה. אולם, לאחר פרישתו לפנסיה, לקח לעצמו פנחס משימה, לְהנחיל לְדור העתיד את זיכרון השואה, והתנדב ב"בית העדות" בניר גלים. מוזיאון המספר את סיפור השואה והתקומה בכלל, ושל יהדות הונגַריה בפרַט, מזווית ייחודית ומרתקת.

סיפורו כסיפורַם של כֹל הניצולים, ששרדו את התופת הנאצית, הוא השראה חיה ופועמת בלבבות כולנו. על כֹח החיים, ייצר הקיום והנצחיות של העם היהודי.

דרך נוספת וחשובה, להעצמת חווית זיכרוֹן השואה, הינַה לחשוף ולהחיות את מאורעות השואַה ותלאותיה שֶחַווּ יהודים, גַם מחוץ לאירופה, במיוחד בלוב, ובארצות צפון אפריקה.

ניסים חדד ז"ל היה מאנשי הציבור, הטובים והנמרצים של אשדוד, וניצול שואה בעצמו, פעל רבות והצליח, להביא לַמודעות שלנו, את שואַת יהודי לוב. נורית טופַז, תושבת אשדוד ופעילת ציבור, חשפה בפנינו בשנה שעברה במסגרת פרויקט "זיכרון בסַלון" את שואת יהודי טוניס, דרך סיפורַה של גב' מַזַל דֵאי, ששַרדַה את שואת יהודי תוניסיה.

והשנה אנו מבקשים לספר על תלאות השואה, בקרב יהודי מרוקו, דרך סיפורה של הלן נילי קאזס בן עטר, זכרה לברכה. ואני מבקש להודות לדוד רגב, תושב אשדוד, עיתונאי ואיש תקשורת ותיק, ששימש ככתב לענייני רווחה של ידיעות אחרונות במשך 23 שנים, וכיום, משמש כנציב התלונות של הרשות השנייה – שהביא בפניי את הסיפור המיוחד של גב' בן עטר.

הלן, ילידת העיר טנג'יר שבמרוקו, הייתה עורכת דין ופעילה חברתית אשר מונתה בצעירותה לנשיאת ויצ"ו בקזבלנקה. במהלך מלחמת העולם השנייה פעלה הלן ללא לאות, ותוך סיכון מוחשי לחייה, להצלת חייהם של פליטים יהודים ושאינם יהודים מאירופה, כנציגת ארגון ה"ג'וׂינט".

כַּאשר הגרמנים שמו לב, כי יהודים רבים היגרו מקזבלנקה, הם דרשו ממשטר וִישִי, ששיתף פעולה עם הנאצים, לְפַרֶק את הוועד של הלן – ועמדו לעצור אותה, אך קשריה בממשל הצרפתי הצילו אותה.

גם בעשורים הבאים לאחר תום המלחמה, המשיכה הלן לסייע לארגונים ציונים, שֶטיפלו בעליית יהודים לישראל, ונרתמה לעידוד העלייה ההמונית של יהודים מקהילות צפון אפריקה.

כשהלכה לעולמה, בדיוק לפני ארבעה עשורים, נכתבו על המצבה שלה המילים הבאות: "לְאִמֶנו , אישה אגדית שהצילה רבים כל כך ממצוקתם". מבין אלו שאותם הצילה – ניתן למנות גם משפחות רבות שֶבַּנו את ביתַן באשדוד . רבים מאיתנו כאן בזכות העשייה המרגשת שלה.

יותר מכך, החשיפה לסיפורַה של הלן בן עטר, כֶּגיבורה נשכחת, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים, הובילה אותנו ליַיסֶד פרויקט, חדש ומרתק, בשיתוף עם ארגון הג'וינט להנצחתה, שנקרא: "מסדַר הנַשים ע"ש הלן קַזַאס בן-עטר ז"ל" – תכנית להעצמת נערות, באמצעות מודלים נשיים בהיסטוריה היהודית כדוגמת גב' בן-עטר.

התכנית יוצאת לפועל בימים אלה, בהובלה של גב' מזל שאלתיאל, ראש תחום הנוער ברשות,ומנהלת תכנים ותכניות בתחום הנוער, גב' עינב עדן-ממן. בשיתוף פעולה עם דוד רגב.

אין ביטוי מרגש, מדמותם של הלן ופנחס, כְּמקרי מופת ודוגמא לַ- "מלחמה שבתוֹך המלחמה" – הנושא השנתי של יד – ושם, ליום הזיכרון לַשואה ולגבורה, השנה. אין ביטוי מרגש מגיבורים אלו לַרוח הַאיתנה של ניצולי השואה, אודים מוצלים מן התופת, אשר קמו מן האפר, והיו שותפים בַּתקומה המחודשת של עם ישראל בארצו.

בני-נוער יקרים, בימים האחרונים נחשפתי לחלק מהטקסטים והחוויות האישיות שלכם ממסע הזיכרון לפולין. התרגשתי מאוד מהחוכמה והרגישות שלכם. מהנחישות שלכם ללמוד ולהבין, גם           את הזוועות, שהמוח האנושי לא יצליח לעולם לקלוט עד הסוף.

בין המילים והתיעוד שלכם, ניכְּרַה גם הגאווה. הגאווה, על הזכות לייצג את העיר שלכם, וְאת המדינה שאתם כל כך אוהבים. הזכות  להגשים בפועל את חלומם של הנספים והניצולים: לבנות ולהיבנות בארץ ישראל – משאת נפשו של עמנו מאז ומעולם. הגאווה הזו מפעמת בנו גם בטקס הזה."

כולנו עומדים כאן יחד, ניצולי שואה לצד דור  שני ושלישי; ילידי הארץ לצד עולים חדשים - כולנו כאן יחד, כתף אל כתף, ​שותפים בתחושת גאווה – וגם בתחושת הניצחון! ואל מול קולות השנאה והאנטישמיות, ​שלצערנו נשמעים גם היום במקומות שונים בעולם, אל מול ​כל מי שמבקש לערער את עצמאותנו, אנו עומדים בְּגֵו זקוף וּבְּראש מורם, ונושאים בליבנו את הניצחון הגדול מכל: את העובדה ש - "עם ישראל חי".

יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך. ​בשמם ובזכותם אנחנו כאן!"