גל ברנדר, לוחמת-חובשת. מהאלבום הפרטי.

"אני מרגישה שהפקירו אותי בכל היבט בחיים" - גל ברנדר מרובע ה' באשדוד, לוחמת מילואים הסובלת מאובדן והמראות הקשים אליה נחשפה במהלך הלחימה בעזה - ובנוסף להכל פוטרה מעבודתה בגלל שעשתה מילואים.

אחרי שנתנה כל כך הרבה מעצמה לטובת המלחמה, וכשהיא עוד מתמודדת עם המראות שראתה, האובדן של האנשים שעמדו לצידה וגם חבר קרוב שנרצח בנובה - גל מצאה את עצמה מפוטרת בצורה קרה ולא חוקית מעבודתה - רק בגלל שהתייצבה למילואים.

עכשיו היא משחזרת את הרגעים הקשים שחוותה מתחילת המלחמה ומספרת על איך פוטרה.

"כאילו הייתה שם השגחה פרטית עליי"

גל ברנדר היא לוחמת-חובשת בתאג"ד בשני גדודי מילואים. כבר באותו הלילה של ה7.10, ויחד עם צוות לוחמים, 2 רופאים ונהג אמבולנס, עברו בכל רחבי העוטף הבוער מול כל הגופות והטרור שהתחולל, כדי להביא אמבולנס לגדוד, כשמחבלים עוד מסתובבים מסביב. כשגל מחפה מאחור והלוחם לצד השני, טנדר לבן יוצא משום מקום שמתקרב אליהם מהר, והם מאיצים בנהג. הנשק דרוך, והרכב פנה לכיוון אחר כשהלב על 200.

בימים הראשונים הם ישנו על הרצפה, עם כמה שאפשר לישון במצב כזה. היא עלתה כוננות תאג"ד, והוקפצו לאירוע ירי על רכבו של סגן מפקד הגדוד באיזור זיקים. מה שהתברר כירי מכחותינו. אירוע קשה שהוביל להרוג, וכל היתר פצועים, וגל ב'מזל' נותרה מאחור. 

מאוחר יותר, הם הוקפצו לאירוע במזח של אשקלון לבסיס קטן. נגמ"ש התפוצץ שם מכוחות אויב, וגל מבינה כבר בקשר שהאירוע קשה מאוד עם המון פצועים קשה, ושיצטרכו לבצע פינוי דרך הים. גל מכינה את עצמה נפשית להגיע ולפעול, אך רגע לפני שהצוות פועל, חיזלש"ו את הצוות של גל מכיוון שכל הפצועים נהרגו.

"זה שוב ריחף מעליי, השגחה פרטית, לא יודעת".

באירוע נוסף של מסוקים, מחזלשים שוב את הצוות. "הייתה מין הרגשה של קורים דברים רעים אבל הם לא תופסים אותנו. ואיכשהו זה תמיד כשאני בכוננות, ואם אני לא - אז לוקחים אותי לאירוע".

השוק שהתחיל ללוות אותה

אחרי כמה זמן, גל חזרה בשוק לעבודתה בספארי, שם היא עבדה כמאבטחת דרך חברה חיצונית. לפני רגע היא הייתה במלחמה, ופתאום היא שם. המעבר היה לה קשה, וגל החליטה לחזור למילואים בגדוד 630 שבעוטף, ותוך כמה ימים גל מעודכנת שנכנסים לעזה. אחרי שאח אחד בעזה ואח אחד בסוריה וגיסה בלבנון, גל לא רצתה לשים את המשפחה שלה במצב כזה, אך הדבר לא שינה. 

הם נכנסים רגלית לעזה בפעם הראשונה. רצון הנקמה היה באוויר ועלה לא מעט, וגל הנציחה את חברה הטוב שנרצח במסיבת הנובה, דביר רחמים ז"ל, על נעליה כדי להזכיר לעצמה למה היא נכנסה ושהוא שומר עליה מלמעלה. בהתחלה, ההתקלויות היו מועטות ורוב הפעילויות שלהם היו משמעותיות מצד הגדוד למאמץ המלחמתי של הצבא.

במשך כמה שבועות בבית עזתי, כשהיא זרה לגדוד החדש, מוצאת עצמה גל הבחורה היחידה ומרגישה את אחוות הלוחמים שסביבה, ומתחילה להתחבר אליהם. בדיוק כשיוצאת הביתה, היא שומעת שעקב תקלה טכנית, התפוצצו בתוך בית ברצועה שקרוב לגדר צוות מגדוד שהוצב בחופף לשלה, אך לצוות הרפואי לא נותר במי לטפל.

דרך הדם והצרחות

בכניסה השניה לעזה, המפקד שלה לא רצה שגל תכנס, אז היא חיכתה בכוננות למשך שלושה ימים. היא נקראת ונכנסת לעזה לצוות אחר, רגע לפני שבת. לאחר כמה ימים של פעילויות וכבר היו צריכים לצאת, הגדוד היה צריך להכנס לפעילות במקום בתולי קרוב לגדר. התחושה באוויר הייתה רעה אצל כולם, אבל גל הייתה דווקא אופטימית. "היום לא יקרה כלום".

ואז התחילה הפעילות; מטען שהתפוצץ פצע חייל קל והצוות של גל פינה אותו לגדוד אחר. הצוות חוזר, ונשמע עוד צרור ירי - איש צוות מהחפ"ק נפצע קל-בינוני, והצוות של גל מפנה אותו עם מסוק. הם חוזרים בחזרה לעזה לאחר הפינוי, "פתאום שומעים פיצוץ לא מוכר. אנחנו מסתכלים אחד על השני ו.. כאילו שאתה בעזה, עוד לפני זה, שמתי לב שאתה יודע להבחין מה זה פגז של טנק, תותחנים, ירי של מסק"ר, חייל הים. לכל ירי יש רעש שונה לגמרי. ופתאום אנחנו שומעים פיצוץ שאנחנו לא מכירים. אנחנו מסתכלים אחד על השני ויש שקט בקשר, אנחנו לא מבינים. אנחנו עולים להאמר ובקשר נשמע 'אר"ן! אר"ן! אר"ן!".

היא מגיעה לאיזור מלחמה. מהעשן שעולה למעלה, ריח אבק השריפה וצרורות השורקים מכל כיוון מעליה. "פילטר מקסיקו מהסרטים" גל מתארת. עומדת על ההאמר בשוק שאפילו מצליח להגניב אותה לרגעים.

"גל, יש מלא הרוגים" אומר לה איש מהצוות המקורי שלה, מכין אותה נפשית. היא מתחילה להתפלל "רק שזה לא.." מהפחד לראות אנשים שהיא מאוד אוהבת מתים. וגל מפנה את כל החבר'ה שהתפללה עליהם שנפצעו מהקל ועד הקשה ביותר וגם הרוגים. את כולם היא מכירה.

היא עוזרת להם להתפנות לרכב והם יוצאים ל"לדרך הדם והצרחות". כל הלוחמים האולטימטיבים, הגב שלה, נשברו כשבר כלי. "לראות את הלוחמים האלו כשהם סובלים, זאת סצינה שחרוטה אצלי. מטורף. פתאום אני פיזית מטפלת בהם". במנחת עצמו היא עוברת אחד-אחד, ומחזקת את הפצועים נפשית ומסבירה להם את המצב.

לבסוף היא מגיעה לפארמדיק, המפקד שלא רצה שתכנס איתו ולחובש שהחליף אותה, ומטפלת בהם עד שמפנים אותם במסוקים. שם, דרך הפארמדיק שסיפר לה מי המתים, גילתה שמפקד הגדוד נפל כשרואה שקית גופות על האלונקה האחרונה. "הוא היה גבר על אמת. הוא ההגדרה של בן אדם".

"לכי הביתה, נשרטת בעזה"

"לא בכיתי. כאילו, רציתי לבכות. מתוך מקום של לפרוק קודם כל, כי הרגשתי שבתוכי מתחוללת סערת רגשות". היא הולכת לפינה לבכות, ושם פוגשת בחייל אחר בוכה ומתאפקת. היא תגיע לזה אחר כך. יש עוד פעילות, היא מתאפסת על עצמה.

יש חילופי מבטים קשים בגדוד בין הצוות היוצא ובין הצוות שנכנס. "מבטים של מה עברתם. גדוד שלם בשקט. ראש בריצפה. אווירת מוות".

כחובשת, גל נכנסת ללופ של טיפולים ואין לה זמן להתעסק בזה עדיין, עד שיצאה מעזה לשבעה של שלושה חיילים מהגדוד, וביקור בבתי חולים לפצועים מהגדוד.

לאחר היציאה הזאת היא עוד חזרה לעוד קו עם הגדוד המקורי שלה, שם נאמר לה "לכי הביתה, נשרטת בעזה", ושיחררו אותה. גל חזרה הביתה לעבודתה כחובשת ומאבטחת, למרות ההלם, רוצה לשמור על שגרה של עשייה ותעסוקה. אחרי שבוע וחצי ביקשה לנוח לעכל דברים כי קשה לה והיא צריכה לעכל את האירועים שחוותה ולהתחיל לטפל בעצמה.

ככל שעבר הזמן, הבינה שהיא לא מסוגלת לחזור לעבוד. היא בטיפולים, אך עדיין מוצאת עצמה בדריכות יתרה גם כשהיא במדרגות בבית, מוכנה לכל תרחיש.

מכתב פיטורין באמצע מטווח

אחרי 45 ימים באיו"ש עם גדוד 630, גל חוזרת לעבודה כמאבטחת בספארי (דרך חברת אבטחה חיצונית), שם עבדה חודש וחצי באופן רציף ותקין ואז קיבלה גל הזמנה לאימון עם הגדוד, ומהעבודה קיבלה קריאה לשימוע מהמנכ"ל של חברת האבטחה.

היא מגיעה לאימון ולא לשיחת השימוע שנקבעה לה, ובאמצע מטווח היא מקבלת הודעה - מכתב פיטורין, עקב אי הופעתה לשימוע ובעיות משמעת לטענתם. היא לא יודעת מה לעשות באותו הרגע, אז היא ממשיכה לירות במטווח.

גם במהלך השהות שלה בעזה, המנכ"ל טען בפניה פעמיים שהיא "יותר מדי זמן במילואים" בצורה נורא מנותקת מהמלחמה על הבית והשבת החטופים, ובכלל כלל הסיטואציה. כשתהה לעצמו אם היא בכלל עושה משהו ואם היא בצו 8, למרות שגייס המון מחליפים עבורה.

במהלך כל הזמן הזה, מצד צוות העבודה, לא טרחו גם לשאול מה קורה איתה. רק לטעון שזה נמשך יותר מדי זמן כאילו שהיא בחופשה. טוב להזכיר שהמעסיק מקבל על כך כסף ואפילו תוספות על כך שהעובדת שלו נמצאת במילואים. "אני יושבת בעזה כשכל החברים שלי פצועים והרוגים. כמו מסכנה, לא יודעת אפילו מתי מותר לי לבכות, והוא שגם ככה גייס לי מחליפים - עם 'מתי את חוזרת'"

גל זועמת, ובצדק, במכתב הפיטורין נטען שהיא קיבלה חופש להיות במילואים. "לא חיפשתי צל"ש או איזה גיבורה את גל, פשוט הכרה, כבוד מינימלי מבן אדם שיודע את הסיפור של מה שקרה לי שם. כי באותה המידה שטיפלתי בפצועים, יכלתי להיות גם אחד מהם. יכלתי לחטוף המון כדורים בזמן הזה שנראה כמו נצח".

היא פוטרה וגם חוייבה על קורס הנשק שעשו לה, מה שקוזז לה מהמשכורת האחרונה שלה והותיר אותה ללא כסף. היא רוצה לתבוע אותם, אך היא מחפשת עו"ד שכן יעשה את העבודה מצד אחד, אבל לא אחד כזה שיקח סכום גדול וידע לבוא לקראתה במצב.

והיום?

גל לא ישנה בלילות. יש לה סיוטים גרפיים, עליה ועל הצוות, שהיא מתעוררת מהם ולא יודעת להבחין מה המציאות. ההרגשה הזאת מלווה אותה שעות. יש ימים שרק בערב היא קולטת איפה היא נמצאת, ושהיא בבית, ושהכל בסדר. היא מתקשה ומפחדת ללכת לישון וישנה רק באור יום או כשיש מישהו ער בבית.

במצב כלכלי קשה, והרבה זמן בלי הכנסה. חתמה בלשכה בשביל תחזוקה בסיסית של החיים.

"אווירה כללית על הפנים" כשהיא עוד מתאבלת על דביר רחמים ז"ל, על החברים שאיבדה בדרך בלחימה וגם על החיים שהיו לה לפני. היא הפסיקה ללמוד, לא הבינה איך כולם צוחקים ונהנים אחרי כל שהיא עברה ואחיה עוד בעזה. "החיים שלי נעצרו, אם לא ב7.10 אז ב11.10, במוות של רחמים. ואם לא זה, אז אחרי מה שקרה בעזה. איך אני יכולה להמשיך את החיים כשכל החברים שלי עדיין בשיקום?"

"אז לחזור ללמוד לא מצליחה, נפשית לא יכולה. לקום בבוקר לא יכולה, כי אני הולכת לישון בבוקר. לחפש עבודה מגיע ברצון שחולף מהר. הפוסט-טראומה הזאת כיבתה את האש שבי. העיפו אותי מהגדוד שלי, וגם מהגדוד השני עשו לי בעיות. ועבודה ולימודים. אני מאבדת עוד חלק ועוד חלק ממני לאט לאט, ואני רואה את זה גם על אחים שלי. המילואים ממשיכים וכל פעם שמישהו יוצא מהבית, זה כל פעם החיבוק האחרון, הצחוקים האחרונים".

"אני מרגישה שהפקירו אותי בכל היבט בחיים שלי. יצא שגם מהאוניברסיטה לא ניסו ליצור איתי קשר, למרות שאין כאן כל כך עם מי לדבר. עם זה המדינה שעשו כל מני טעויות בתשלומי המשכורות ואז עוד לוקחים כסף בחזרה. הספארי, ראיונות עבודה, שברגע ששומעים שאני במילואים השיחה נחתכת באותו הרגע, עוד בשלב הראיונות ואפילו לפני כשרואים שאני לוחמת, בשונה מבעבר. כל המעטפת על הפנים, פשוט הפקירו אותי. גם הגדוד שזרק אותי באמירת 'נשרטת בעזה'."

"זה מאוד קשה לי, אבל אני מחפשת עבודה, עם משמעות. בכיוון של לעזור לאנשים, להיות משמעותית אפילו לאדם אחד, גם אם זה כמזכירה. להיות בעשייה שהיא טובה. אני בסך הכל רוצה לתרום, לעזור, לתמוך. להיות בשביל. בזה אני הכי טובה בו. אני יצירתית, חברותית, נראה לי שכיף איתי. יש לי שכל וכל מני תעודות כאלו ואחרות".