מיכאל עלה לישראל יחד עם אמו יקטרינה בשנת 2020, כשהיה נער בן 16. לאחר תקופת קליטה בארץ החל את לימודיו ב"אורט קציני ים אשדוד", שם סיים את התיכון והשתלב במהירות בחברה הישראלית, למרות פערי השפה והתרבות.

בני משפחתו מספרים כי כבר אז בלט באופיו המיוחד – נער שקט, נחוש, חרוץ ואהוב על סביבתו.

המורה שלו למתמטיקה מאשדוד הגיעה השבוע לשבעה וסיפרה על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם במהלך שנות לימודיו בעיר. עבור רבים ממכריו באשדוד, הידיעה על נפילתו הייתה קשה במיוחד.

החלום: סיירת גבעתי

עוד בתקופת לימודיו באשדוד סימן לעצמו מיכאל יעד ברור – להגיע ליחידה קרבית מובחרת.

הוא התאמן ללא הפסקה, השקיע שעות ארוכות בכושר גופני ועסק בענפי ספורט שונים, בהם אגרוף וטניס שולחן. למרות שהיה בן יחיד לאם חד-הורית, התעקש להתגייס לשירות קרבי משמעותי.

בני משפחתו מספרים כי אמו, שחששה לשלומו כמו כל אם, בחרה לתמוך בחלומו ולא עמדה בדרכו.

חבריו מספרים כי עבור מיכאל, השירות הקרבי לא היה רק חובה אלא שליחות.

"להיות לוחם היה חלק מהאופי שלו", סיפר אחד מחבריו. "לא במובן של כוח, אלא של אחריות, התמדה ועבודה קשה".

אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד

הלווייתו של מיכאל באשקלון הפכה לאירוע מרגש במיוחד לאחר שחבריו לצוות קראו לציבור להגיע וללוות אותו בדרכו האחרונה.

הקריאה נגעה בלבבות, ואלפי בני אדם הגיעו לחלוק כבוד ללוחם הצעיר, שהיה בן יחיד לאמו וללא משפחה רחבה בישראל.

גם במהלך ימי השבעה פקדו את סוכת האבלים המונים מכל רחבי הארץ – חיילים, תלמידי ישיבות, משפחות שכולות ואזרחים שביקשו לחבק את האם שנותרה לבדה עם כאבה.

ההתגייסות הציבורית הייתה כה גדולה, עד שבני המשפחה נאלצו לבקש מהציבור להפסיק להביא מזון ותרומות בשל הכמויות האדירות שהגיעו למקום.

החותם שהותיר

סיפורו של מיכאל טיוקין הוא במידה רבה גם סיפורו של דור שלם של עולים חדשים שבחרו לקשור את גורלם בגורלה של מדינת ישראל.

נער שהגיע מאוקראינה, למד באשדוד, השתלב בחברה הישראלית, הגשים את חלומו לשרת ביחידה מובחרת והפך לסמל של מסירות, ציונות ואהבת הארץ.

באשדוד יזכרו אותו כתלמיד שלמד בעיר, כחבר לספסל הלימודים וכצעיר שחלם בגדול והלך עד הסוף עם האמת שלו.

יהי זכרו ברוך.