תאונה שהתרחשה בחוף גיל באשדוד בקיץ 2018 ונראתה בתחילה כאירוע ים קשה, הפכה למאבק משפטי שנמשך שנים והסתיים בקביעה לא פשוטה מבחינת עיריית אשדוד.

האיש, שהיה אז בן 47, נכנס למים בחוף גיל. במהלך שהותו בים הוא נסחף עם גל והתנגש בעמוד ברזל קשיח שהוצב בתוך המים ועליו שלט עם ציור גולגולת. (לכתבה משנת 2018 כנסו כאן)

הפגיעה הייתה קשה.

הוא פונה באמצעות מד"א לבית החולים אסותא באשדוד ואושפז בטיפול נמרץ. למחרת עבר ניתוח לקיבוע עמוד השדרה, ולאחר עשרה ימי אשפוז הועבר לשיקום בבית החולים השיקומי רעות, שם שהה כחודשיים.

המומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע כי בעקבות התאונה נותרה לו נכות רפואית משוקללת של 51.6%.

מאז התאונה הוא לא שב לעבודתו.

העירייה: הוא ידע שהרחצה אסורה

אחת הטענות המרכזיות של עיריית אשדוד הייתה פשוטה: חוף גיל הוא חוף האסור לרחצה ומיועד לספורט ימי, והנפגע ידע זאת.

בית המשפט קיבל חלק משמעותי מהטענה הזאת.

במהלך המשפט טען הנפגע כי עסק ב"גלישת גוף", אולם השופטת יעל ייטב לא השתכנעה מכך. בין היתר התייחסה לגרסאות שונות שנמסרו לאורך השנים ולסרטון שצולם בזמן התאונה.

בסופו של דבר נקבע כי הוא לא עסק בפעילות ספורט ימי המותרת בחוף, וכי נכנס לים למרות שידע שמדובר בחוף מסוכן שבו הרחצה אסורה.

אלא שכאן מגיע החלק המרכזי בפסק הדין.

בית המשפט קבע כי השאלה אינה מסתיימת בעצם כניסתו של האיש למים. הפציעה לא נגרמה מהזרמים המסוכנים שבגללם נאסרה הרחצה, אלא מהתנגשות בעמוד ברזל שהוצב בתוך הים.

מי הציב את עמוד הברזל?

במהלך המשפט התברר כי העמוד הוצב על ידי מצילים עובדי עיריית אשדוד.

מנהל אגף החופים בעירייה העיד כי לצד השלטים הקבועים בחוף קיימים גם שלטים ניידים שמוצבים בהתאם למצב הים. בין היתר מדובר בשלטים שעליהם סימן גולגולת, שאותם יכולים המצילים להציב סמוך לקו המים ואף בתוך המים.

אלא שאיש מהמצילים לא הובא לעדות כדי להסביר מתי הוצב העמוד, מדוע הוחלט להציב דווקא עמוד ברזל בתוך המים ומדוע לא נעשה שימוש באמצעי אזהרה אחר שאינו עלול להפוך בעצמו למפגע.

בית המשפט קבע כי הצבת עמוד ברזל קשיח ולא ממוגן בתוך מי הים היא הפרה של חובת הזהירות.

גם אם העמוד הוצב מלכתחילה על קו החוף והגאות היא שהביאה לכך שנמצא בתוך המים, נקבע כי היה על הגורמים המקצועיים לצפות אפשרות כזאת ולהציבו במקום אחר, למגן אותו או להשתמש בדגלים ובאמצעי אזהרה אחרים.

העירייה ניסתה להעביר חלק מהאחריות למדינה

עיריית אשדוד שלחה הודעת צד שלישי למדינת ישראל וטענה, בין היתר, לאחריות משרד הפנים לפיקוח ולהסדרת השילוט בחופים.

גם הטענה הזאת נדחתה.

בית המשפט קבע כי המדינה לא הורתה להציב את עמוד הברזל במים וכי ההחלטה נעשתה על ידי המצילים בהתאם לשיקול דעתם המקצועי.

יותר מכך, בפסק הדין צוין כי ההנחיות לגבי שילוט קובעות שהתקנת שלטי אזהרה צריכה להיעשות באזור החול היבש ובמרחק סביר מקו הגאות המרבי.

האחריות הישירה לניהול החוף ולבטיחות בו, קבע בית המשפט, מוטלת במקרה הזה על העירייה ולא על המדינה.

אבל גם לנפגע הייתה אחריות

למרות הקביעות נגד העירייה, בית המשפט לא פטר את הנפגע מאחריות להתנהלותו.

נקבע כי הוא נכנס לים למרות שידע שהרחצה בחוף אסורה וכי מדובר בחוף המיועד לספורט ימי. בנסיבות אלה היה עליו לנקוט משנה זהירות ולבחון את הסיכונים והמכשולים במקום.

לאחר ששקל את התנהלות שני הצדדים, ייחס בית המשפט לנפגע אשם תורם בשיעור של 40%.

הנזק: יותר מ־2.1 מיליון שקל

הפגיעה שינתה באופן משמעותי את חייו של הנפגע.

בית המשפט קבע כי למרות שהוא מסוגל לבצע פעולות יומיומיות באופן עצמאי ואינו סיעודי, הוא עדיין מוגבל בניידות ובתפקוד ונזקק לעזרה.

הגריעה מכושר ההשתכרות שלו בעקבות התאונה הועמדה על 60%.

בחישוב הנזק נפסקו בין היתר 450 אלף שקל בגין כאב וסבל, כ־643 אלף שקל בגין הפסדי שכר בעבר, כ־557 אלף שקל בגין הפסדי שכר עתידיים, 250 אלף שקל בגין עזרת הזולת ועוד 250 אלף שקל בגין הוצאות ניידות ותרופות.

בסך הכול הוערך הנזק שנגרם לו ב־2,150,495 שקל.

לאחר הפחתת 40% בשל אשמו התורם, הועמד הנזק על 1,290,297 שקל.

תביעתו האישית של הנפגע מול העירייה כבר הסתיימה קודם לכן בפשרה, במסגרתה הסכימה העירייה לשלם לו 308,981 שקל, מבלי להודות באחריות.

העירייה תשלם לביטוח הלאומי 967,722 שקל

המחלוקת שנותרה להכרעת בית המשפט הייתה בעיקר תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי, ששילם לנפגע וממשיך לשלם לו קצבאות בעקבות מצבו.

בסופו של דבר נקבע כי הביטוח הלאומי זכאי ל־75% מסכום הפיצוי לאחר הפחתת האשם התורם.

עיריית אשדוד חויבה לשלם לביטוח הלאומי 967,722 שקל, ובנוסף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.6%.

מאחר שהודעת העירייה נגד המדינה נדחתה, היא חויבה גם לשלם למדינה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 72,919 שקל.

פסק הדין מסיים מאבק משפטי ממושך סביב תאונה קשה, אבל גם מעביר מסר ברור בנוגע לאחריות בחופי הים: העובדה שחוף אסור לרחצה אינה פוטרת את הרשות מאחריות למפגעים שהיא עצמה מציבה בו.