אם למישהו עוד היה ספק עד כמה איבדה מדינת ישראל את כוח ההרתעה שלה מול קבוצות שמתנגדים לניסיון גיוס חרדים לצבא, בני הישיבה מאשדוד שוב יצאו אמש לבית הקצין באשקלון וסיפקו תשובה מטרידה במיוחד.

בפעם השנייה בתוך שבועיים בלבד, עשרות חרדים קיצוניים המזוהים עם הפלג הירושלמי מישיבת גרודנא באשדוד הגיעו לביתו הפרטי של קצין המשטרה הצבאית הראשי, תא"ל יובל יאמין.
לא לבסיס צבאי. לא להפגנה מול משרד ממשלתי. לבית הפרטי שלו. למקום שבו נמצאת משפחתו.

לפי הדיווחים, המפגינים ניסו שוב לפרוץ למתחם הבית, ורק כוחות יס"מ ומשטרה מנעו הידרדרות חמורה יותר.

אלא שגם הפעם, הסיפור האמיתי לא היה רק עצם ההגעה לבית הקצין - אלא מה שקרה אחר כך.

מפגין בודד שנעצר (בכאילו) שוחרר זמן קצר לאחר מכן בכניסה לעיר.

וזה כל הסיפור כולו.

כי אחרי כל הודעות הגינוי התקיפות, אחרי ההצהרות על "קו אדום", אחרי ההבטחות ל"יד קשה" - בפועל, האנשים שמגיעים להטריד קצין צה"ל ומשפחתו פשוט חוזרים לישיבה כגיבורים.

וכשזו התוצאה, זה רק מעודד אותם להמשיך ולחפש את הקורבן הבא או את המבצע הבא להטרדת אזרחי ישראל ש"שמו שמיים" מבקשים מהם לשרת בצבא כמו כל אזרח במדינה.

מדינה מתוקנת או רפובליקת בננות?

במדינה מתוקנת, ניסיון לפרוץ לבית של קצין בכיר היה אמור להסתיים בחקירה רחבה, במעצרים משמעותיים ובמסר ברור של אפס סובלנות.
בישראל 2026 זה נגמר בעוד הודעת גינוי לתקשורת.

הציבור כבר שמע את כל הנוסחאות:
"נגנה בחריפות".
"נפעל ביד קשה".
"לא נאפשר פגיעה במשרתי ציבור".
אבל המציאות חזקה יותר מכל הודעה.

המציאות היא שעשרות צעירים מצליחים פעם אחר פעם להגיע בצורה מאורגנת לביתו של קצין צה"ל, להפחיד את משפחתו, לנסות לפרוץ לחצר הבית - ולגלות שאין לכך כמעט מחיר.

זו כבר אינה רק מחאה נגד גיוס חרדים או נגד מעצר עריקים. זו הפגנת כוח מול המדינה עצמה.

והמסר שעולה ממנה מסוכן במיוחד:
יש קבוצות בישראל שפשוט אינן סופרות את מוסדות המדינה.

לא את הצבא.
לא את המשטרה.
לא את בתי המשפט.
ולא את שרי הממשלה שמצטלמים עם הודעות גינוי נחרצות.

כי כשהכול מסתיים בעוד מעצר קצר ושחרור מהיר, הגינויים עצמם מתחילים להישמע מגוחכים.

האירוע הזה גם מעלה שאלה קשה במיוחד:
איך ייתכן שאנשי ציבור ורבנים שעל פי פרסומים מעודדים או מארגנים את ההפגנות הללו, אינם נדרשים לתת דין וחשבון?

לפי פרסומים ב"כיכר השבת", ראש ישיבת גרודנא באשדוד, הרב משה שמידע, הורה בעבר לתלמידיו לצאת להפגנה באשקלון תוך שמירה על חשאיות. זמן קצר לאחר מכן, תלמידים מהישיבה היו בין אלו שפרצו לחצר ביתו של תא"ל יאמין.

ועדיין, התחושה הציבורית היא שאיש אינו באמת חושש מהחוק.

הבעיה הגדולה היא לא רק האירוע עצמו, אלא הנורמליזציה שלו.
מה שפעם היה נתפס כאירוע קיצוני ובלתי נתפס, מתחיל להפוך לנוהל קבוע.
מגיעים לבית קצין.
צועקים.
מאיימים.
נעצרים לכמה שעות.
משתחררים.
וחוזרים לישיבה כמנצחים.

והמדינה?
מגנה. שוב. בסיסמאות.

מדינה שלא מצליחה להגן על קציני צה"ל בתוך ביתם הפרטי, ולא מצליחה לייצר הרתעה מול מי שמנסים להלך אימים על משפחותיהם, משדרת מסר מסוכן הרבה יותר מכל הפגנה.