הדיילי מייל (Daily Mail) הוא עיתון בריטי בעל תפוצה של מיליון עותקים, השני בתפוצתו בממלכה המאוחדת לאחר ה"סאן", חיפש את ולדה מאשדוד, האישה/נערה באדום שדמותה הייתה אחת התמונות האייקוניות והזכורות ביותר ממתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר כאשר היא תועדה נמלטת מזירת הטבח בפסטיבל כשעל כתפיה של אדום. תמונתה של ולדה פורסמה בכל רחבי העולם ובמשך מספר שבועות עלתה השאלה האם היא הצליחה לשרוד?

אנשי "דיילי מייל" הצליחו לאתר אותה ובמלאות שנה למתקפה הם חזרו היום (שני) לולדה כדי לבדוק כיצד היא מתמודדת עם הטראומה.

מהיכרות קצרה שלנו עם ולדה, מדובר בצעירה מרשימה, קשוחה יחסית לבנות גילה, טיפוס של שורדת, כמי שלמדה עם השנים להתמודד עם החיים, להתפרנס, לגדל ילדה בגפה ועדין לא לוותר על הנעורים.

כל מה שיכלה לחשוב עליו בזמן הטבח הוא להישאר בחיים עבור בתה בת השלוש רומי. אחרי רגעים כאלו, כל החיים מקבלים פרופורציות אחרות לגמרי וכוח ההישרדות רק מתעצם.

אחרי שנה, היא עדין חיה את הכאב, אובחנה כסובלת מפוסט טראומה, כמו רבים מהניצולים היא מתמודדת עם רגשות אשמה - "עברתי טיפול וייעוץ כמו רבים מהאחרים שהיו שם. אני מוצאת ששיחות עוזרות לי להתמודד, אבל אז אני חושבת לפעמים מי יכול לעזור לי כשכל זה עדיין מתרחש סביבנו, והפחד עדיין כאן והוא עדיין אמיתי. אבל אנחנו לא יכולים לתת לטרוריסטים לנצח, אנחנו לא יכולים להיות חלשים. אנחנו צריכים להישאר חזקים עבור ישראל ועבור החטופים שעדיין נמצאים בעזה".

ולדה ראתה מקרוב כיצד מחבלי חמאס רצחו חברים שלה ובנס היא הצליחה להיחלץ מהתופת ורק אחרי כמעט 24 שעות היא הצליחה להגיע לביתה כדי לחבק את ביתה רומי.

"אני עדיין מדברת עם חברים שהיו שם ועם האנשים שהצילו אותי. אף אחד מאיתנו לא מאמין שזה עדיין קורה. יש אירועי זיכרון לטבח בפסטיבל, אבל אני לא אגיע אליהם. מבחינתי הכי חשוב זה להיות עם רומי ומתן".

מי שיביט בה מן הצד, כיצד היא מפעילה את העובדים במסעדה, מחלקת הוראות בשקט, יתרשם מאוד מכישורי הניהול שלה. נראה שהיא עדין לא למדה להעריך בעצמה את כישורי הניהול שלה שיכולים לתפוס בכל נושא ומקום.

היא גם לא בקשה למנף את הפרסום האדיר בכל קנה מידה לו היא זכתה. דווקא לאחר שפניה התפרסמו בכל רחבי העולם, היא בחרה לתקופה זו, לשמור על פרופיל נמוך.

ולדה מספרת לאשדוד נט כי בתקופה האחרונה היא החליטה להקים עסק קטן משלה לבניית ציפורניים. אולי בחירה זו היא סוג של רצון לבריחה לשקט, למקום של אחת על אחת מול לקוחות, הכי רחוק מההמולה.
במקביל היא גם ממשיכה לקחת על עצמה משמרות במסעדה. שורדת כבר אמרנו?

כפי שהחיים הובילו אותה שלא ברצונה להיות הפנים של מסיבת הנובה, החיים עוד יובילו אותו במהלך השנים לצמתים שונים, להזדמנויות חדשות ורק היא זו שתחליט איזו פנייה לקחת, כמו שהחליטה מתוך אינטואיציה פניימית כשרצה להציל את חייה לזרועותיה של ביתה.

 הניסים של ולדה ב7 לאוקטובר

וכך היא תיארה את ההימלטות שלה מהתופת, את הבחירות שהשאירו אותה בחיים:

היינו הראשונים לצאת, עכשיו חוש הכיוון שלי מטורף ואני ידעתי איפה האוטו אבל משום מה שיצאנו לא הצלחתי למצוא אותו. לקח לנו 5-10 דקות למצוא את הרכב מה שכנראה היה הזמן להציל אותנו תכף תבינו למה.

אנחנו עולים לאוטו בין הראשונים עדיין, ופתאום אנחנו שומעים יריות, אבל לא מייחסים חשיבות יותר מידי...בכל זאת אנחנו על הגבול ויוצאים לדרך.

היציאה מהמסיבה היה כביש אחד שמאלה או ימינה.

אנחנו גרים באשדוד אז נסענו שמאלה. אנחנו אוטו רביעי או חמישי גג שיצא, פתאום המכוניות מתחילות לפרסס בלחץ ואנחנו שואלים למה? צועקים לנו מחבל!

אני על ההגה, מתן לידי ומאי מאחורה, אני בטוחה שזה מחבל אחד - שטויות אנחנו נהיה בסדר. פתאום בחור יוצא מהאוטו שלפנינו בריצה, נורה ונופל על הריצפה. אני נכנסת למצב כוננות, מפרססת ברוגע ואומרת להם להוריד את הראש. אל תשאלו איך הקליעים לא פוגעים בנו, אין לי תשובה.

נוסעים לצד השני (ימינה מהיציאה של המסיבה) ושם נוצר פקק ענק כי כבר מבינים שיש מחבל משמאל ואז מה? יריות מטורפות גם מפה, אנשים בורחים מהמכוניות לכיוון היציאה של המסיבה לעמוד ליד השוטרים והמאבטחים ושם גם הייתה מיגונית מצד שמאל, על הדרך יש טילים למעלה כן?!

אגב במיגונית הזו אני גם רציתי להישאר ומאי לא נתנה לי. השוטרים החלו לצרוח לנסוע מזרחה מהר מהר, לברוח על החיים כי היריות מתקרבות ומבינים שמדובר לא באחד ולא בשתיים, אלא בעשרות של מחבלים מכל כיוון, עומדים עם סוואנות לבנות ואופנועים ומרססים לכל עבר!

אנחנו רצים חזרה לאוטו תוך כדי שכבר רואים חצי מהאנשים על הריצפה. שוב לא יודעת איך אנחנו לא.

אני מפרססת את הרכב ונוסעת דרך השדה מזרחה. תוך דקה גם שם נעמד פקק מטורף וחצי בורחים מהמכוניות ואז נתקענו, יצאנו לרגע מהאוטו ואנחנו רואים עשרות מחבלים צועקים אללה ואכבר, צורחים ויורים לכל כיוון, מורידים אנשים כמו במשחק מחשב. הם לא היו צריכים להתאמץ בכלל.

הם דהרו לכיוונינו שם, עלינו על הרכב ואני מנסה לנסוע ומבינה שאין לי לאן כי הכל תקוע ומאי צורחת לברוח, לברוח מהר, הם כאן. היריות כבר על הרכב, אני מבינה שאין לאן ללכת. שלושתנו יוצאים ואני מחליטה לקפוץ מתחת לעץ כי למה לרוץ? הם הרי יורידו אותי עוד רגע. ומאי רואה אותי וצורחת עליי את הנשמה שלה לקום ולברוח' לא להישאר שם בשום מחיר' ואני רצה, הכל על אוטומט, בלי צרחות, בלי כלום. פשוט הלם מהסיטואציה.

אנחנו התפזרנו כבר לא רואים כלום, רצים כל עוד אנחנו יכולים...את כל זה אני משתפת כדי שתבינו עד כמה אנחנו ואני ניצלתי על השנייה מכל מוקד!

תוך כדי ריצה עוצר לי רכב, אפילו לא חשבתי על לעלות. עכשיו אני גם מבינה בסרטון שהם לא רצו להעלות אותי מהלחץ שעשרות לפניי לא העלו ומשום מה המלאך השומר שלי, יוסף בן עבו, החליט לעצור דווקא לי. תוך כדי שחבר שלו צועק לא לעצור להמשיך לנסוע.

אני עולה לאוטו, מאי קולטת אותי וצורחת להעלות אותה גם. אני פותחת את הדלת למרות שסגרו אותה והיא מנתרת פנימה בכל הכח ואז…מתן צועק לי ולדה אני רואה אותו. והם ממשיכים לנסוע לו בפנים ואני לא מאשימה אף אחד.

ברוך השם כולנו בבית והכל קרה כמו שצריך לקרות, אבל אותם רגעים והפנים שלו שלא אשכח. זהו איבדתי אותו. כולם מאחוריו נופלים אחד אחד וסוגרים עליו את הדלת ונועלים. אין לי שום דרך לצאת מהרכב, אנחנו בתוך קאיה פיקנטו 7 אנשים.

אני עם ראש למטה כי יורים עלינו, מחייגת למתן מבינה שאף אחד לא מעלה אותו לאוטו ובטוחה שזהו. עד שאישה מקסימה לוקחת ומעלה אותו.

בזמן הזה ממשיכים לירות עלינו מכל כיוון. הראשים למטה ואנחנו מתקרבים למחבל בסוואנה לבנה שמחכה לנו גם מקדימה בתוך השטח. עכשיו תישאלו אותי איך קרה שהגענו אליו והוא מת על הרצפה? לא יודעת...כנראה המחבלים מאחור פגעו בו עם היריות או מה קרה שם לא אדע לעולם, אבל אנחנו מגיעים לצומת והוא מת מולנו, כמה מזל?

הבחור רוצה לפנות ימינה ואנחנו צועקים שמאלה!! איך שהוא פונה ימינה – יריות, תודה לאל אף אחד לא ניפצע, אבל אלוהים כיוון אותנו לצד השני - שוב אף אחד לא נפגע. אחרי מספר דקות של נסיעת אימים אנחנו מגיעים בשלום לבסיס צאלים, בזמן שמתן מגיע לבסיס אורים ואני שומעת בטלפון שמפציצים אותם ביריות ורימונים מחוץ לבסיס (ברוך השם בסוף למודיעין לא הצליחו לחדור).

אנחנו מגיעים לבסיס, ואף אחד לא מבין מה הלך שם. אף אחד לא מאמין. אף אחד לא מקשיב לנו. חושבים שאנחנו חבורה מסוממת שברחה, גג ממחבל אחד. חברים שלנו עדיין בורחים בשטח חלק פצועים קשה, חלק מתחבאים ואף אחד לא נכנס לעזור להם. כמו שראיתם, שעות אחרי זה, יממה אחרי זה!

ואז אני שומעת מאחת החיילות "עכשיו אני מבינה למה גנבו מהבסיס נשק ותחמושת לפני יומיים ולפני חודש". אני מבינה שגם כאן אנחנו לא מוגנים בכלל. 2 חיילות בנות 18 בש.ג עם נשק ואני מבינה שהן לעולם לא יעצרו עשרות מחבלים עם אר-פי-ג'י, רימונים ונשק.

אף אחד לא הצליח להבין מה הולך שם. שעות שהיינו בבסיס מהבוקר עד הערב ללא כוחות, נוהל שבת, מעט מאוד חיילים בבסיס מסתובבים על אזרחי, פיג'מות, ואומרים לנו אם בא לכם צאו מפה.

אין הסעה, אין הגנה, אין כלום. ושוב, אני לא מאשימה בהתחלה אף אחד, אבל בשעה 20:30 רצים אליי זוג הורים בש.ג צועקים שהילדה שלהם הייתה במסיבה, היא נורתה בצלעות ושלחה מיקום עם עוד בחור מתחבאים מתחת לרכב ואף אחד לא מגיע מ-7 בבוקר!

עד 20:30 לא הלך לשם אף אחד ולא נתנו גם להם לעבור. אם מישהו גם יודע פיסת מידע על זה ומי זו או מה עלה בגורלה או מי אלו ההורים (הם מחיפה), אני אשמח למידע. הם לא יוצאים לי מהראש.

בזמן הזה אני ומאי נשארות היחידות בבסיס, לא יודעות מה לעשות. המשפחה רוצה להגיע, כולם רוצים להגיע, אבל אנחנו מבינות שאנחנו לא יכולות לסכן אותם. אנחנו יודעות מה ראינו ואף אחד לא יכל להתקרב לשם.

למזלנו מאור הרוש, הבן זוג של מאי הגיבור שלנו, יצא לכיוון והגיע לאסוף אותנו.

בזמן שמתן נמצא בבסיס מוקף מחבלים, הוא אוסף אותנו למרות ההוראות לא לנסוע לכיוון הוא נוסע 15 דקות לכיוון השטח אש לוקחים את מתן וחוזרים הביתה. כמובן שהדרך הייתה מזעזעת ומפחידה אבל בסוף אנחנו בבית! אנחנו כאן מחבקים ביחד את הילדה הקטנה שלנו. בזמן שאחרים הופקרו שעות בשטח, בזמן שאחרים נחטפים ונרצחים שעות. אני מצטערת.

אחרי הניסים שלי אני מאמינה שאלוהים צמוד משגיח והכל יהיה בסדר, אבל בבקשה שלא יהיו עוד נפגעים זה חייב להיגמר.

אני הייתי חייבת לפרוק, הייתי חייבת לשתף, ותודה תודה תודה לאבא שבשמיים, תודה על כל שנייה, תודה על ההשגחה הפרטית והנס שלי. תודה שאני כאן מחבקת את הבת שלי והמשפחה שלי! ליבי עם כל אלו שחוו את הזוועות, עם כל אלו שאיבדו את יקיריהם וכל אלו שנמצאים בחוסר ידיעה, אני כואבת ביחד איתכם!