בימים שבהם מדינת ישראל מצויה באחת מתקופותיה הביטחוניות המורכבות ביותר, הולך ומתקבע בשיח הציבורי (ולא רק החרדי) הרעיון שמי שלומד תורה - אינו צריך להתגייס ולא לעבוד.

העמדה הזו כבר אינה נשמעת רק בחברה החרדית, היא חדרה גם לשיח הכללי, ואף הממשלה מקדמת חוקים בכנסת שמשחררים את לומדי התורה מכל אחריות אחרת.

אולם גדולי ישראל לאורך הדורות לא ראו בלימוד תורה תחליף לעבודה, לפרנסה ולהשתתפות בהגנת העם, אלא בדיוק להפך!

מה אומר למשל הרמב"ם?

מעטים זכו למעמד שקיבל רבי משה בן מימון - הרמב"ם. לא במקרה נטבע עליו הביטוי: "ממשה עד משה לא קם כמשה." כלומר - מאז משה רבנו לא קם מנהיג תורני שהשפעתו על ההלכה ועל המחשבה היהודית הייתה כה רחבה כמו הרמבם (משה בן מימון) 
הרמב"ם היה: מגדולי הפוסקים בכל הדורות וגם רופא, פילוסוף ומנהיג.

שמו כרופא מפורסם הלך לפניו ברחבי העולם ואף כתב ספרי רפואה שנלמדים עד היום.
במקביל לעבודתו, כתב את ספרי הקודש שהפכו לאבני יסוד של ההלכה היהודית. 
ספרו "משנה תורה" נחשב עד היום בקרב לומדי התורה החרדים, כאחד מספרי ההלכה החשובים ביותר שנכתבו מאז ומעולם וכולם לומדים את משנתו בכוללים ובישיבות.

אבל משום מה, מתעלמים מפסק ההלכה חשוב, אותו כתב בהלכות תלמוד תורה (פרק ג', הלכה י'):

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא."

קשה למצוא בספרות ההלכה ניסוח חריף מזה.
וגם קשה למצוא בין הרבנים בכל הדורות - רב גדול יותר מהרמב"ם

ושימו לב למילים שבהן הוא בוחר כדי להסביר עד כמה חמור ללמוד תורה בלי לעבוד :

"חילל את השם". "ביזה את התורה". "כיבה את מאור הדת".

לא מדובר במאמר מוסר. לא בדרשה. זהו פסק הלכה!

ביקום מקביל - "חוק ייסוד לימוד תורה"  יעלה בימים אלו בכנסת ויאושר ברוב קולות:

"חוק יסוד לימוד תורה" שיעלה בימים אלו לאישור הכנסת - מבקש לקבע מנגנון שבו המדינה מממנת, מתקצבת ומעניקה הטבות קבועות לאלפי גברים כדי שילמדו תורה כעיסוק בלעדי, תוך הימנעות מכניסה לשוק העבודה.

וכך הוא מנוסח:

"מדינת ישראל כמדינה יהודית רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה, ולעניין זכויותיהם וחובותיהם יראו במי שקיבלו על עצמם להתמסר לתלמוד תורה לתקופה ארוכה כמי שמשרתים שירות משמעותי את מדינת ישראל והעם היהודי". 

זאת למרות פסק ההלכה של הרמב"ם ( שמבסס את דבריו על מקורות ישירים מדברי חז"ל בתלמוד ובמשנה ומדוגמה אישית של גדולי הדורות) קובע כי - אסור להפוך את התורה ל"קרדום לחפור בה" או חלילה להתפרנס מקופת הציבור בשל הלימוד.

הרמב"ם מדגיש - "כל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה... וסוף אדם זה שיהא מלסטם [שודד] את הבריות".

הרמב"ם מבסס את דבריו על דברי הברייתא במסכת קידושין (דף כ"ט, עמוד ב') לגבי חובת האב ללמד את בנו מקצוע: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות" (לשדוד).

האם לאור כל אלו  לא היה ראוי לפחות לקיים דיון ציבורי לפני שמחוקקים חוק יסוד שאומר הפוך ושיכריע את דמותה של היהדות לדורות הבאים?

ומה אומר הרמב"ם לגבי השתתפות במלחמות ישראל?

גם כאן דבריו ברורים ונחרצים מאוד.

בהלכות מלכים הוא כתב:

"במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה."

לשאלה מהי מלחמת מצווה כותב הרמב"ם כך:
"איזו היא מלחמת מצווה?... ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם."
(כאשר תוקפים את ישראל - זוהי מלחמת מצווה)

וכשהוא כותב - אפילו כלה מחופתה צריכה לצאת ולהילחם - אפשר להבין שלמלחמה צריכות לצאת גם הנשים,  שכן - אם אפילו כלה בחופתה, אז על אחת וכמה כל אישה.
אגב גם התורה מזכירה את הנשים שיצאו למלחמה ומפארת אותן (דבורה הנביאה, יעל ועוד)

אבל בישות מקבילה, ממשלת ישראל בלחץ מנהיגי הציבור החרדי, מקדמת בימים אלו את "חוק הגיוס" (הנקרא גם חוק ההשתמטות) המבקש לפטור מגיוס לצבא את מי שלומד תורה.... 

ומה אומרים חז"ל על שילוב של עבודה ולימוד תורה?

מסכת אבות, פרק ב', משנה ב':  
"יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן".

מסכת אבות, פרק א', משנה י':
"אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת".
חז"ל ראו בעבודה ערך נפשי ומוסרי חיובי, ולא רק כורח קיומי.

במסכת אבות, פרק ד', משנה ה': 
"אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חֲלָף. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם".
דברי רבי צדוק המזהירים מפני הפיכת התורה למקור פרנסה.

במסכת קידושין כ"ט, ע"ב: חז"ל 
מגדירים את חובות האב כלפי בנו: "למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, להשיאו אישה וללמדו אומנות (מקצוע). כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות (שוד)".

במסכת ברכות ח', ע"א נכתב:
"גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים".
הגמרא מעדיפה את האדם העובד לפרנסתו על פני ירא שמים שאינו עובד.

הרב הירש טבע את רעיון - תורה עם דרך ארץ -לשיטתו יהודי צריך ללמוד תורה, לרכוש השכלה,  לעבוד ולהשתלב בחברה

תלמידיו של הגר"א (אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות) הקימו בארץ ישראל יישובים, עסקו בחקלאות ובבניין הארץ.

החפץ חיים היה בעל חנות במשך שנים . הוא שילב עבודה עם תורה ואמר - "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ובדורו - רוב תלמידי החכמים עבדו לפרנסתם.

הרב קוק כתב - "גדולה עבודה שמכבדת את בעליה". הוא ראה בבניין הארץ, בחקלאות, בעבודה ובשירות הציבורי חלק מתהליך הגאולה

ואלו הן רק דוגמאות מיני רבות.

במשך כמעט אלפיים שנה לא הייתה בעולם היהודי חברת לומדים שבה עשרות אלפי גברים בריאים אינם עובדים במשך כל חייהם.

לא בספרד. לא במרוקו. לא בפולין. לא בליטא. לא בתימן. לא בעיראק ולא בשום נקודה בעולם

גם גדולי ישראל היו:

רופאים. סוחרים. נגרים. סנדלרים. צורפים. דיינים. חקלאים וכו'.

הם למדו תורה. אבל גם עבדו.

דווקא משום כך קשה להתעלם מן השאלה:

כיצד מודל שלא היה מקובל במשך רוב ההיסטוריה היהודית מוצג כיום כאילו היה דרכה של היהדות מאז ומתמיד?

מתי השתנה המודל של לימוד תורה עם עבודה?

לאורך ההיסטוריה, מוסד הישיבה יועד לבחורים צעירים לפני נישואיהם. כאשר כל הגברים הנשואים יצאו להתפרנס.

המודל של חברת לומדים רחבת היקף החלה סביב שנות ה-50, עם הקמת מדינת ישראל ולאחר השואה, בקרב החרדים האשכנזיים.
לאחר חורבן עולם הישיבות באירופה, ביקשו מנהיגים חרדים לשקם אותו. 
בתחילה היה מדובר במסגרת מצומצמת יחסית.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון הגיע להסדר עם מנהיגי המגזר החרדי, לפיו - מקסימום 400 בחורי ישיבות יקבלו דחיית שירות צבאי כל עוד "תורתם אומנותם" – כלומר, כל עוד הם לומדים בישיבה ואינם עובדים והמטרה הייתה שיתגייסו לאחר מכן.

עם עליית הליכוד לשלטון, בוטלה מכסת המקסימום שקבע בן גוריון.

מכיוון שהיציאה לשוק העבודה הייתה מותנית בשירות צבאי (כי בסיום הלימוד הם היו צריכים להתגייס) ההסדר הכלכלי-משפטי הזה "נעל" את הגברים בתוך כותלי הישיבות ולו כדי לחמוק מהשרות הצבאי.

השתלבות החרדים בפוליטיקה הישראלית, יצרה מציאות שמשנה לשנה , מבחירות לבחירות, החלו הקיצבאות וההקצבות הממשלתיות ללומדי תורה, לגדול ולגדול ולהתעצם. מה שגם הפך את לימוד התורה גם לכדאי כלכלית.

בציבור הספרדי לא הלכו בעקבות החרדים האשכנזים עד שקמה ש"ס בישראל:

במשך מאות שנים, בקהילות ספרד וצפון אפריקה, המודל הרווח היה שרבנים ותלמידי חכמים עסקו גם בפרנסה.

רבנים היו: סוחרים, רופאים, צורפים, בעלי מלאכה, דיינים, שוחטים ועוד.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן): מגדולי חכמי קטלוניה, פרשן מקרא ופוסק הלכה. לפרנסתו עבד כרופא מומחה.

רבי יהודה הלוי (ריה"ל) מגדולי המשוררים של תור הזהב. היה אדם מאוד משכיל  -  גם רופא וגם פילוסוף.

רבי יונה אבן ג'נאח: היה בעל השכלה מדעית רחבה והתפרנס כרופא בקורדובה ובסרגוסה

הרב יוסף משאש, מגדולי חכמי מרוקו -  היה משורר, סופר והיסטוריון -  שילוב השכלה כללית רחבה ביותר עם לימוד תורה.

וכמוהם, גם הרב עובדיה יוסף עבד לפרנסתו כדיין.

חברה שלמה שבה ציבור רחב של גברים אינו עובד במשך שנים ארוכות - לא היה מקובל מעולם בקרב יהדות ספרד, עד שש"ס קיבעה זאת בישראל לאחר שמנהיגיה, שהיו בוגרי הישיבות הליטאיות אשכנזיות, בחרו להתבטל בפניהם ולחקות את המודל (כך גם את הלבוש שלהם, את ההשתמטות מגיוס ועוד).

להחזיר עטרה ליושנה?

ש"ס הטביעו את הסיסמה - "להחזיר עטרה ליושנה"

אבל אם מבקשים באמת לחזור אל דרכם של גדולי ישראל הספרדים ובראשם הרמב"ם -
הרי שזו לא הייתה דרכם -
לא לעבוד ולא להתגייס...? לא היה דבר כזה!
העטרה הייתה מאז ומעולם -  תורה. עבודה. אחריות אישית וערבות לכלל ישראל.

אז כיצד - מה שהיה איסור מוחלט במקורות, הפך לקמפיין המוביל של מנהיגי הציבור החרדי, כולל של ש"ס ולחוקים שמבקשים בימים אלו ממש לחוקק בכנסת ישראל?? 

זו שאלה שחייבת יום יום להישאל.