מיכאל מיכאלי ודוד רתנר ז״ל הכירו כשהיו בני שש, בכיתה א׳ באשדוד. מיכאל אפילו לא זוכר רגע מסוים שבו החליטו שהם חברים. מבחינתו, זה פשוט קרה. מאז הם גדלו יחד, עברו את הילדות ואת גיל ההתבגרות, עשו שטויות, רבו, צחקו, חלמו על העתיד וגם יצרו מוזיקה.

״דוד היה מסוג האנשים שאתה רוצה להיות חבר שלהם״, מספר מיכאל. ״הוא היה מצחיק, נאמן, אמיץ, ספורטיבי בטירוף ותמיד היה בו משהו קצת אקסטרים. הוא היה בן אדם שלוקח דברים עד הקצה״.

כשהוא מדבר על דוד, הזיכרונות מהילדות מיד עולים. דוד וחבר נוסף שלהם, ניקיטה, עשו פארקור במשך שנים, טיפסו, קפצו וחיפשו את האתגר הבא. ״תמיד הייתי מסתכל עליו ושואל: 'מה, אני אנסה?', והוא היה עונה לי: 'אני לא לוקח אחריות על מה שיקרה לך, עזוב'״.

אחד הסיפורים שמיכאל זוכר היטב התרחש בגן אלישבע באשדוד. חבורה של ילדים הגיעה למקום, בעקבות תלונה של שכן הוזעקה המשטרה וכולם החלו לברוח. אחרי זמן מה נפגשו כולם מחדש בספסל הקבוע שלהם. ״פתאום דוד מגיע ואומר: 'אמאלה, איזה כיף היה, עוד שנייה תפסו אותי'. ואז אנחנו מגלים שאת כל המרדף הזה הוא עשה על הוברבורד״. לדבריו, דוד היה גם הראשון באשדוד שביצע סלטה אל תוך הפול בסקייטפארק.

אבל מאחורי כל השטויות והאופי הפרוע, מיכאל זוכר בעיקר את הנאמנות שלו. ״הוא היה חבר שלי גם בתקופות שבהן הייתי פחות מקובל או פחות אהוב. זה פשוט לא עניין אותו״. לשניים הייתה גם, לדבריו, חלוקת תפקידים ברורה: ״דוד היה החבר האמיץ שלי ואני הייתי יותר קול ההיגיון. אני הייתי הבן אדם שחושב פעמיים, והוא היה הבן אדם שאומר 'יאללה, בוא נעשה את זה'. אם זה היה איתו, היה מרגיש ששווה לנסות. הוא היה בשבילי קול האומץ, ואני הייתי בשבילו קול ההיגיון״.

גם כשהתבגרו ועברו לבתי ספר שונים, הקשר נשמר. הם עברו יחד את גיל ההתבגרות, המשיכו להיפגש, לעשות מוזיקה ולדבר על העתיד. כשדוד התגייס לגולני, מספר מיכאל, זה לא הפתיע אף אחד. ״זה פשוט התאים לאופי שלו. גם בצבא הוא היה כזה. הוא היה לוחם מצטיין, נגביסט חוד, מישהו שאנשים סביבו העריכו וסמכו עליו״.

המוזיקה הייתה חלק משמעותי מהקשר ביניהם. הם היו עושים ראפים ופריסטיילים יחד, ומיכאל מספר שדוד היה אחד האנשים שהאמינו בו יותר מכולם. ״לפעמים הוא היה לוקח שירים שלי שעוד לא רציתי שאנשים ישמעו ומשמיע אותם לחברים שלו בכל זאת. הוא פשוט האמין בי. אין אח יקר כזה״.

ואז הגיע 7 באוקטובר.

מיכאל התעורר באותו בוקר והחל להיחשף לסרטונים הקשים שהגיעו מהדרום. בתחילה הוא עדיין לא הבין את גודל האירוע, אבל מהר מאוד נפל לו האסימון: דוד נמצא שם. ״ישר התחלתי להישרט. ניסיתי להבין מה קורה, ניסיתי להשיג אותו. שלחתי לו הודעה. הוא לא ענה״.

במשך כמה ימים הוא עדיין לא ידע מה עלה בגורלו. את הבשורה הקשה קיבל כשהיה בביתו של דניאל, חבר ילדות נוסף שהיה קרוב מאוד לדוד. ״שם סיפרו לנו. שנינו שמענו את זה ובכינו. אין באמת איך להסביר את הרגע הזה במילים״.

אחר כך הגיעו הלוויה והשבעה, ושם, מספר מיכאל, הוא הבין שהאובדן גדול הרבה יותר מהכאב הפרטי שלו. ״ראיתי את המשפחה שלו, את סבתא שלו בוכה, את אחותו התינוקת שאולי לא תכיר אותו באמת אף פעם, את אח שלו שהיה כמעט לפני גיוס בעצמו. ואתה פשוט עומד שם ולא יודע מה לעשות עם עצמך״.

מתוך התקופה הזאת התחיל להיוולד השיר ״יום זיכרון ראשון״. מיכאל לא זוכר רגע מדויק שבו ישב והחליט לכתוב אותו. ״היה בזה משהו קצת חוץ־גופי. הרגשתי כאילו אני בדיסוציאציה מלאה מהסיטואציה. המילים פשוט יצאו״.

אחד הדברים שהטרידו אותו יותר מכל היה הפחד שהשיר לא יהיה מספיק טוב. ״אתה לוקח בן אדם שהיה כל כך משמעותי בשבילך ומנסה לעשות ממנו שיר. איך אתה יודע שעשית לו צדק?״.

השיר עוסק בחלל שנוצר כשאדם שהיה חלק משמעותי כל כך מהחיים פשוט איננו עוד, אבל יש בו גם אשמה והחמצה. ״דוד ניסה להיפגש איתי לקראת הסוף, ואני לא תמיד הייתי שם. ואז הגיע 7 באוקטובר, ופתאום השיחה הזאת לעולם לא תתקיים. וזה אולי הדבר הכי קשה בשיר - זאת שיחה עם בן אדם שלא יכול לענות לך״.

צפו בקליפ לשיר "יום זכרון ראשון", שיצר מיכאל מיכאלי לזכר חבר ילדותו סמ"ר דוד רתנר ז"ל (בימוי הקליפ - אדריאן פרנק):

גם לשם השיר יש משמעות אישית עמוקה. ״נולדתי ב־2003 ותמיד ידעתי מה זה יום הזיכרון. אבל עד דוד זאת הייתה ידיעה ישראלית, משהו שקיים סביבך. עומדים בצפירה, רואים טקסים, שומעים סיפורים. פתאום היה לי מישהו. פתאום זה לא היה סיפור של מישהו אחר. זה היה דוד״.

רוב השיר נכתב סביב יום הזיכרון הראשון לאחר נפילתו, ומיכאל החליט שהוא ייצא דווקא ב־7 באוקטובר. ״כי זה היום שבו דוד נפל, וזה היום שבו החיים שלי ושל עוד הרבה אנשים מהדור שלי השתנו״.

למרות שהשיר כולו נכתב מתוך הסיפור של דוד, בקליפ לא מופיעות תמונות או סרטונים שלו. זו הייתה החלטה מכוונת. ״לא רציתי שהקליפ יהיה סרט הנצחה שמראה לנו מי דוד היה דרך תמונות וסרטונים שלו. דווקא בגלל שהשיר כל כך אישי, רציתי לקחת אותו למקום שכל מי שאיבד מישהו יכול להיכנס אליו״.

מיכאל רצה שמי שלא הכיר את דוד יוכל לראות את הקליפ ולחשוב על האדם שהוא עצמו איבד, ומי שכן הכיר אותו ירגיש את הנוכחות שלו גם בלי לראות את פניו. הקליפ שואב השראה בין היתר מהסדרה ״עספור״ ומהסרט ״אח שלי הגדול״, ובמרכזו דמות של חייל שנוכח בפריים, אך כבר אינו באמת חלק מהחיים. ״רציתי ליצור תחושה של מישהו שאתה עדיין מצפה לראות, למרות שאתה יודע שהוא לא יחזור״.

בסצנה אחרת בקליפ חדר השבעה מתחיל להימס. ״מבחינתי החדר נמס כאילו הוא בוכה איתך. המציאות עצמה מתחילה להתפרק יחד עם האדם שמתאבל״.

אבל יותר מכל, מיכאל רוצה שהשיר ישאיר משהו מדוד עצמו. לא רק מהלוחם שנפל, אלא מהילד, מהחבר ומהאדם שהיה לפני אותו בוקר. ״קל מאוד שאדם שנפל יהפוך בזיכרון ל'חייל שנהרג'. אבל דוד היה בן אדם לפני שהוא היה חייל. הוא היה הילד שקופץ מבניינים, הוא היה הבחור שמגיע על הוברבורד אחרי מרדף ואומר כמה כיף היה לו, הוא היה החבר הכי אמיץ שלי. הוא היה בן, אח, נכד וחבר״.

ויש מישהי אחת שמיכאל חושב עליה במיוחד — אחותו הקטנה של דוד, שהייתה תינוקת כשהוא נפל. ״היא לא תזכה להכיר את דוד כמו שאני הכרתי אותו. אבל אולי יום אחד היא תשמע את השיר הזה ותוכל לקבל ממנו חתיכה של מי שהיה אח שלה. מבחינתי, זה אחד הדברים הכי משמעותיים שהשיר יכול לעשות״.

עבור מיכאל, השיר הוא גם דרך להמשיך שיחה שנקטעה באותו בוקר. ״אני לא יכול לדבר עם דוד. אני לא יכול לשאול אותו מה הוא חושב על השיר. אני לא יכול להשמיע לו אותו ולחכות לתגובה. אבל אני עדיין יכול לדבר אליו. וזה מה שהשיר הזה עושה״.

״אני רוצה שמישהו שאיבד חבר ישמע את דוד ויחשוב על החבר שלו, שמישהו שאיבד אח יחשוב על האח שלו, ושמישהו מהדור שלי ישמע את זה ויזהה את עצמו בתוך השיר. והכי חשוב לי - שאם בעוד הרבה שנים מישהו ישאל מי היה דוד רתנר, השיר לא יספר רק איך הוא מת. הוא יספר מי הוא היה״.