סיפורה של רחלי איכר כהן, מוקדנית מד"א באשדוד ותושבת גן יבנה, מעורר השראה. למרות אירועים בחייה, שבקלות היו יכולים להוריד אותה לתהומות - רחלי מגשימה חלום אחר חלום. היא התאלמנה מבעלה אותו ניסתה להחיות בעצמה, ובהמשך אף נאבקה במחלת הסרטן.

בימים אלו, כשהיא נשואה בשנית ומגדלת תשעה ילדים, רחלי הגשימה את חלומה וסיימה את קורס הפראמדיקים של מגן דוד אדום כחניכה למופת. בפוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק לרגל חודש המודעות לסרטן השד היא מביאה את סיפורה האישי - על הרגעים מורטי העצבים, ההתמודדות הנפשית, הדאגה והחששות כלפי המשפחה והילדים.

אשדוד נט מביא אליכם את הפוסט המרגש והחשוב של רחלי לרגל חודש המודעות הבינלאומי לקידום המאבק בסרטן השד:

"זה לא סוד שחליתי בסרטן שד, מעולם לא הסתרתי את זה אבל גם לא נפנפתי בזה, והשתדלתי שלא לתת לזה יותר מקום בחיים מכל דבר אחר שאנחנו מתמודדים איתו. יש לציין לשם ההגינות, שהסרטן עצמו פחות הסכים עם ההחלטה הזו שלי ומאד השתדל להידחף לכל אספקט בחיים שלי ולהיות מאד נוכח.

ארבע שנים אחרי הרגע שגיליתי פתאום גוש מוזר בשד, אני עדיין מנסה לא לתת למחלה הזו להגדיר אותי.

כשהסרטן פקד אותי הוא לא היה זר מוחלט. היו לנו כמה מקרים במשפחה ועדיין גם אצלי זה בא פתאום, ביום הולדת 36, אימא לחמישה ילדים, עובדת במשרה מלאה בעבודה שאני אוהבת, לומדת לתואר ראשון, מתאמנת ב"דניס הישרדות" נמצאת שבועיים לפני תחילת קורס פרמדיק שחיכיתי לו כל החיים עם פרפרים בבטן, אוהבת לבשל, שונאת לכבס.

פתאום. במקלחת, גיליתי גולה קשה בבית השחי - מלאת מודעות לכך שאמי חלתה בסרטן עשר שנים קודם לכן (והחלימה!) באופן כמעט מנותק מגופי ובסקרנות, חיפשתי גושים נוספים בשד – ומצאתי. לא יצאה בת קול מהשמיים ולא נשמעו רעמים או אזעקה.

הזעקתי את ד"ר גוגל - צריך ללכת לכירורג לבדיקה. למחרת היה לי תור קבוע מראש לרופא הנשים שלי, שיתפתי אותו בתגלית והוא הסביר שאין מנוס מבדיקה כירורגית. אז חיפשתי את התור הראשון הפנוי באזור מגוריי רבתי.

רציתי להוריד את זה מסדר היום. קורס הפרמדיקים היה אמור להתחיל תיכף ולא התכוונתי להעדר ממנו בשביל בדיקות. ידעתי שהסבירות שמדובר בסרטן בגילי היא נמוכה מאד, רציתי לחזור לחיי הרגילים. לכן, יום לאחר מכן התייצבנו האיש שלי ואני אצל כירורג באשדוד.

הכירורג בדק וקבע: "שפיר. זה שום דבר", ואז המשיך, בדק את בית השחי וקבע: "תקין, אין שם כלום. זה גיד או משהו כזה". נורה אדומה ראשונה. ידעתי שמיששתי גולה קשה וגדולה, ואין סיכוי בעולם שזה גיד.

התלבשתי והתיישבתי אל שולחן הרופא עם אישי לצדי. הרופא סיכם בביטחון: "יש שם גוש שפיר. בכל מקרה, נעשה אולטרסאונד, אבל אין לך מה לדאוג". ואז הוא שאל: "יש כירורג בגן יבנה, למה באת עד אשדוד?", עניתי שחיפשתי את התור הפנוי הראשון.

גלגול עיניים, שרבוב שפתיים, תנועת ביטול ביד: "פףףף, התור הראשון הפנוי" - הוא חזר אחרי, וכל כולו אומר זלזול: "אפשר לחשוב". נורת אזהרה שניה. כנראה שהעיניים שלי נדלקו באדום, או שיצא לי עשן מהאוזניים או שצמחו לי קרניים, כי עוד לפני שהספקתי לענות הוא מיהר והוסיף "אבל טוב מאד שאת מכירה את הגוף שלך ויש לך מודעות, זה יהיה תרגול טוב בשבילך לעתיד כי עם סיפור משפחתי כמו שלך את צריכה לבוא אליי לביקורת אחת לחצי שנה".

יצאנו עם הפניה. אודי פלט אנחת רווחה. אני ניסיתי לקבוע תור לאולטרסאונד. מוקד זימון התורים היה סגור. לא הייתי רגועה. למחרת בבוקר התקשרתי לקבוע תור. תור משולב של אולטרסאונד עם ממוגרפיה היה לעוד כמה ימים, אולטרסאונד שד ללא ממוגרפיה (שזו ההפניה שהייתה לי) היה לעוד שלושה שבועות. לא טוב - הקורס מתחיל עוד שבועיים.

ביקשתי מהפקידה שתקבע לי את התור המשולב וניגשתי לרופאת המשפחה שלי לבקש הפנייה גם לממוגרפיה. היא לא התלהבה בגלל הקרינה, אבל כשהסברתי לה את שיקולי הזמן, ההיסטוריה המשפחתית שלי ואת העובדה שאני רוצה פשוט להוריד את זה מסדר היום, היא התרצתה וביקשה שאת הביקורות הקבועות שאעבור לשארית חיי מעתה אבצע ללא ממוגרפיה.

התור הפנוי היה בעשירי לאפריל. בשתיים הייתה לי בדיקה, בארבע וחצי הייתה לי בחינה בקורס באוניברסיטה הפתוחה. הלכתי לבדיקה וביליתי את ההמתנה בלמידה למבחן. עד לרגע זה לא חשבתי שיש לי סרטן, חשבתי שאני נוהגת באחריות ותו לא.

הגיע תורי, נבדקתי בממוגרפיה ואח"כ נכנסתי לחדר האולטרסאונד. טכנאית האולטרסאונד קראה לטכנאית הממוגרפיה, הן התלחשו. באותו רגע ידעתי. שאלתי את הטכנאית מה לא בסדר והיא ענתה שהיא רק מצלמת עבור הרופא. חשוד.

החזירו אותי לממוגרפיה להתמקד באזור מסוים. אמרתי לעצמי בראש: "מבחן. מבחן. מבחן. תתרכזי במבחן." היה זה יום לפני ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. תשובה תוך שבוע באינטרנט. קיבלתי דיסק לא מפוענח. "אם יש משהו חריג אני מבטיחה לך שנתקשר קודם" - הבטיחה הפקידה בקבלה.

הייתה לי שעה וחצי להרוג. התיישבתי בבית קפה עם ספרי הלימוד והכרחתי את עצמי ללמוד למבחן. השבוע הזה, שהיו בו יום הזיכרון ויום העצמאות ונסעתי בו עם אישי האהוב לסופ"ש רומנטי בירושלים, שבוע שבו ידעתי כמעט ללא כל ספק שאני סובלת מסרטן השד וכל שאר סביבתי לא ידעו - היה עינוי. בלתי נסבל.

נהיגה ברכב לבדי הובילה לבכי חסר מעצורים - איך חמשת ילדיי יגדלו בלעדי, איך רוני שהייתה בדיוק בת שנה תגדל בלי להכיר אותי, ואיך גם הגדולים שלי זקוקים לי באותה מידה. הלב שלי התכווץ בכאב כשחשבתי על האיש האהוב שלי, כמה תלאות הוא עבר בחייו עד שמצאנו זה את זו.

שיתפתי את סביבתי הקרובה ביותר בכך שאני מאמינה שיש לי גידול ממאיר בשד ושלמעשה אני רק מחכה לשמוע כמה זה חמור. אחרי כמה ימים בלי טלפון דחוף מ"אסותא" התחלתי לחשוב שאולי משהו דפוק אצלי בראש ושאני סתם מקווה להיות חולה. החלטתי שאם יתברר שהגוש אכן שפיר – אני קובעת תור לפסיכיאטר.

מצאתי את עצמי בודקת עשרות פעמים ביום (!) אם יש תשובה ובין לבין חורשת את האינטרנט ומשווה תמונות של גידולים שפירים וממאירים עם הגידול שלי. צורתו הבלתי מוגדרת הייתה בעיניי מאד מוגדרת. זה בטוח זה. אבל אם זה לא - סימן שהשתחרר לי איזה בורג גדול וחשוב בראש.

הלחצתי את עצמי ואת כל העולם לשווא, בכיתי נהרות לחינם, רק מהלחץ שהכנסתי לחיי אפשר לחלות בסרטן! כבר החלטתי עם עצמי שאם יש גרורות וסיכויי ההחלמה נמוכים, לא אבזבז את שארית חיי בטיפולים, לחילופין, אשקיע את שנותיי האחרונות בזמן איכות עם משפחתי.

"תראי לאיזה מחשבות את מפליגה לפני שמישהו אמר שיש לך סרטן!", ואז - "לא". עניתי לעצמי. "תסמכי על תחושת הבטן שלך - זה זה". וחוזר חלילה. פלא שהרגשתי לא יציבה? כמו משוגעת עם דיפלומה? מישהו אמר סכיזופרניה?

אבל אז, ערב לפני פקיעת מועד השבוע בו הבטיחו שתהיה תשובה, כשטענתו של אודי "אם היה משהו כבר היו מתקשרים" נשמעה יותר ויותר כמו קול השפיות. טלפון ממספר חסום. זה היה יום ראשון בערב "שלום. מדברים מאסותא אשדוד, התשובות שלך מוכנות".

ביקשתי שישימו אותן באינטרנט כמו שהתחייבו, אבל היא ענתה: "יש כמה דברים חריגים בתוצאה, לכן לא ניתן לתת לך בטלפון, את צריכה להגיע". עניתי שאני באה עכשיו.

האמת? הרגשתי הקלה. אני לא משוגעת. צדקתי. עכשיו רק נשאר לדעת כמה הסרטן חמור. לפעול. אני טובה בלפעול. אני יודעת לפעול והכי טוב תחת לחץ. נסעתי לאשדוד. רגועה יותר. התקשרתי אליו ושאלתי אם ירצה להצטרף אלי. "אני בא" - הוא ענה מיד.

רבע שעה לאחר הטלפון הראשון, בעודי מחפשת חניה, טלפון נוסף מאסותא. שאלו איפה אני. הרופא לא הולך הביתה כי הוא רוצה לדבר איתי באופן אישי ולהסביר בעצמו את המצב. או או, צרות. נו, לא מפתיע.

נכנסתי למרפאה. השומרת בכניסה, תלתלים בלונדיים פרועים, משקפיים. עומדת ליד מכונת תורים – מספרים, ושואלת לאן, כדי לתת לך פתק מתאים. הסברתי שביקשו ממני להגיע לחדר 102. "חדר 102?!" היא אומרת וחוזרת במבטא רוסי כבד: "זה לא חדשות טובות". אותי זה הצחיק. מאד.

היא הצביעה על המקום, מה שהסתבר כמיותר. האחות שהתקשרה אליי המתינה לי בכניסה - שימי לב, כשהאחות ממתינה לך (ולא את לאחות) את בצרות. "הרופא מארגן את החומר שלך ומיד יקרא לך, שבי בבקשה" – היא אמרה. ישבתי מול הכניסה, כדי שאודי יוכל למצוא אותי בקלות. השומרת הבלונדה קלטה אותי. "נו?" – היא שאלה, "סיפרו לך כבר?"

הגידול שמצאו היו ענק, בכמה מוקדים, מפושט לבלוטות לימפה, כולל לבלוטות מאחורי שרירי החזה. תפסנו את זה ממש ברגע האחרון לפני שהמחלה הפכה גרורתית. כשהרופא סיפר את מה שסיפר עם פרצוף עצוב ורציני, הפכתי חדורת מטרה - לנצח את הדבר הזה. זה כל מה שהיה לי בראש, תבינו - אני טובה בלפעול.

אז רק שאלתי אותו מה השלב הבא. הוא השיב – "ביופסיה". למחרת כבר ביצעתי ביופסיה. כל בדיקה שהיה צריך לעשות, כל פעולה – דחפתי. אם צריך היה לשלם פרטי- שילמתי. התחלתי טיפול כימותרפי אחרי שבועיים בערך.

בזכות זה אני כאן ומבלבלת לכם את המוח עכשיו. כריתת שד. ועוד אחת. הקרנות. טיפול ביולוגי. לקח לי זמן לגלות שאין שום מלחמה. המלחמה היחידה זה בעצמי - כי אני לא טובה בלשבת ולחכות שהכל יעבור או לדחות את הקורס שכל כך חיכיתי לו ולהאמין שעוד ארשם לקורס הבא, לשחרר, לאפשר למישהי אחרת לבשל במטבח שלי, לסדר את המגירות שלי, לקלח את התינוקת שלי, להאכיל את הילדים שלי, להתלבט כמה לספר לילדים וכמה לשתף אותם.

מצד אחד רוצה להגן עליהם לתמיד, מצד שני - הם רואים ומרגישים שמשהו לא בסדר...

להתרכז בעצמי. להתרכז בלהחלים, להילחם ברחמים העצמיים, להילחם בדחף להסיר את כל המראות מחדר השינה והמקלחת...להרשות לעצמך לא ללכת לעבודה, לשמוע שמשהו חדש במשרד, בתחום העיסוק שלך ולאפשר לאגרוף בבטן לעבור ולהבין – מד"א צריך לתפקד גם אם את קצת חולה. להילחם בדחף, לקום ולשטוף את הבית ולבשל לשבת כשאת אחרי כימו ואת תשושה או כשאת סתם תשושה בלי כימו, לסמוך על בן הזוג שלך ללא תנאים.

למעשה, אם יש משהו שאני רוצה להגיד למי שהחזיק מעמד וקרא את כל זה - זה קודם כל שאני כאן. סרטן השד זה לא גזר דין מוות כמו שהיה פעם, אם תופסים אותו בזמן. אבל זה לא כיף בכלל. לא תשמעו אותי אומרת שהסרטן זה מתנה או שהוא בא כדי לגרום לנו ללמוד משהו.

אני מכבדת את מי שחלתה וחושבת את זה. אני לא שותפה לתפיסה הזו. סרטן השד זה בגדול באסה. עם זאת, כשהוא כבר כאן, הוא גרם לי להיות טובה יותר מעצם זה שאני מתייחסת לכל יום כמו מתנה. זה גם עשה אותי מטפלת יותר טובה מעצם זה שאני יכולה להבין איך מרגיש הצד של המטופל.

אז קחו אחריות על הבריאות שלכם. אם אני למדתי משהו מהעניין הזה זה שאף אחד לא מכיר את הגוף שלי יותר טוב ממני ואף אחד לא יכול לדאוג לי כמו שאני לעצמי. והדבר החשוב ביותר זה כמה חברים טובים אוהבים ותומכים מקיפים אותי מכל עבר, ומקרינים עלי אור. בן זוג נדיר ידעתי כבר קודם שיש לי, וילדים הכי מהממים שיש. אהבה זו התרופה להכל".