שלוש שנים לאחר התאונה הקטלנית שהובילה למותה של שולמית סייגבקר ז"ל, בת 73 תושבת אשדוד - בית המשפט גוזר את דינו של הנהג הפוגע, גרצל באזוב בן 80 מאשדוד. 

סייגבקר ז"ל ירדה בערב שישי לקנות חלב במכולת הסמוכה לביתה, חצתה את הכביש וכמעט וסיימה את החצייה, אך אז הגיע למקום הנאשם עם רכבו, לא הבחין בה ופגע עם חזית רכבו בסייגבקר. היא הוטחה על הקרקע כתוצאה מפגיעת הרכב, פונתה במצב קשה לבית החולים ושם לאחר שבוע שהרופאים נלחמו על חייה, היא נפטרה.

לפי כתב האישום, מעבר החצייה להולכי הרגל היה מסומן כראוי, תקין ונראה היטב ממרחק של כ-94 מטרים לפחות. הכביש היה יבש ותקין, היה אור יום וראות טובה.

הנאשם, שנהג את רכבו במהירות של 23.43 קמ"ש והיה במרחק של כ-22.6 מטר ממעבר החצייה, המשיך בנסיעה רצופה מבלי לשנות את אופן נהיגתו, לא נתן זכות קדימה למנוחה, אשר חצתה את הכביש, פגע בה עם חזית הרכב והטיח אותה לקרקע.

תחילה כפר הנאשם באישום נגדו, אך בהמשך הגיע להסדר במסגרתו הודה בפרטי כתב האישום. הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה וכן בעבירה של אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם קבע כי הוא לקח אחריות מלאה על מעשיו והביע צער כנה ועמוק על תוצאותיה הקשות של התאונה. שירות המבחן התרשם כי הנאשם חש ייסורי מצפון רבים על מותה של המנוחה והצער שהסב למשפחתה. יחד עם זאת, שירות המבחן סבר כי הנאשם התקשה לבחון לעומק את נסיבות התאונה ואת אשמתו בביצועה.

הנאשם עצמו אמר בטיעונים לעונש כי מאז התאונה הוא סובל מפוסט טראומה, נוטל כדורים וחי מקצבת זקנה.

הפרקליטות טענה בטיעונים לעונש כי הנאשם פגע בערכים החברתיים המוגנים של קדושת החיים, הגנה על שלמות גופו של אדם, תחושת הביטחון האישי וביטחון הציבור. עוד ציינה הפרקליטות את רף הרשלנות של הנאשם ומפנה לעובדה שהנאשם לא שינה מאופן נהיגתו טרם הפגיעה במנוחה אשר התרחשה על מעבר חצייה, דבר המעיד על רשלנות ברף הגבוה מצדו ועל כך שכלל לא הבחין במנוחה במהלך נהיגתו, על אף שחצתה במעבר החצייה. 

עוד הפנתה הפרקליטות לעברו התעבורתי של הנאשם הכולל שתי הרשעות קודמות: הראשונה בגין עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חצייה בבטחה; השנייה בגין צבר עבירות - התנהגות הגורמת לנזק, אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה, אי מסירת פרטים בתאונת נפגעים, אי הודעה מיד על תאונה, אי ציות לתמרור 302 ונהיגה בקלות ראש. 

הפרקליטות ביקשה להטיל על הנאשם 12-20 חודשי מאסר בפועל לצד פסילה בת 10-15 שנים.

הנאשם בטיעוניו לעונש מפנה לכך שהוא נעדר עבר פלילי ולחלוף הזמן מיום אירוע התאונה וטוען כי דווקא השמתו בכלא עלולה לקבע ולשייך לו דפוסים עברייניים. בהקשר זה מוסיף הנאשם ומציין כי הוא נחשב לאוכלוסיה בסיכון גבוה הן בשל גילו והן בשל מצבו הרפואי וכי שליחתו למאסר עלולה לגרום לנזק רפואי בלתי הפיך ולא מידתי. לפיכך, הנאשם עותר לכך שיושת עליו עונש מאסר בדרך של עבודות שירות.

באשר לפיצוי למשפחת המנוחה, הנאשם מבהיר כי הוא מתקיים מקצבת זקנה מאת המוסד לביטוח לאומי. עוד בהקשר זה, הנאשם מציין כי הפיצוי אינו תחליף לזכויות אחרות אשר עומדות למשפחת המנוחה לפי חוקים אחרים, למשל חוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. לאור האמור, הנאשם עותר לכך כי ככל שייגזר עליו תשלום פיצוי, הפיצוי יהיה סמלי.

בשלב הטיעונים לעונש, פנתה בתה של שלומית ז"ל אל בית המשפט, ואמרה: "עברנו כמשפחה מאז הדריסה של אימי, שנתיים וחצי שלוש והרוצח עדיין משוחרר חופשי מבלי לשבת יום אחד בכלא, האם זה הגיוני שהוא עדיין משוחרר חופשי, משוחרר, מטייל ואוכל ושותה, האם זה הפרס שמקבלים שדורסים למוות במעבר חציה. 

עוד הוסיפה ואמרה הבת בכאב בבית המשפט: "שאלה קטנה לי אליכם עם יד על הלב, אם חס ושלום היו דורסים למוות את אמא שלכם, ושוברים לה את גזע המוח, אגן, כתפיים, ועוד כתוצאה מהמכה שהעיף אותה, ישירות לצד שני של הכביש, שהיו לה כמה צעדים קטנים לסיים את מעבר החציה. בנוסף, משאירים אותה גוססת מדממת למוות, מבלי להזעיק שום עזרה. מה אתם חלילה אם זה היה קורה לכם, מה היה קורה לכם אם זה היה קורה לאמא שלו. אני שואל את כל מי שנמצא כאן. האם הייתם שותקים ומחכים לעונש שיקבל דורס למוות לאחר שנתיים וחצי או שלוש. אנו איבדנו אמא יקרה, ובריאה שכל חייה היו לטובת האנשים הילדים שלה, הנכדים, כל חייה היתה שמחה, שלושה ימים לפני מותה היא חגגה יום הולדת. סך הכל אנו מבקשים שבית משפט ירגיש את הכאב שלנו, שיתנו לנו מענה לכאב שלנו, ולהעניש את הרוצח בעונש החמור ביותר".

בגזר הדין כתב בית המשפט בנוגע לרף הרשלנות של הנאשם: "נראה כי הצטברותן של נסיבות העניין דנן וביניהן התרחשות התאונה עת המנוחה חצתה את הכביש במעבר חצייה, נהג הנאשם במהירות נמוכה של 23.43 קמ"ש, העובדה שהמנוחה הספיקה לחצות כ-3.5 מטרים על מעבר החציה, היעדרה של רשלנות תורמת מצד המנוחה, העובדה כי הנאשם המשיך בנסיעה רצופה, לא היה עירני לנעשה בדרך ואף לא שינה את אופן נהיגתו עד לפגיעה במנוחה והיעדר הנתון של משך האיחור בתגובה של הנאשם– מלמדים על כך שדרגת הרשלנות אינה ברף העליון".

רגע לפני מתן גזר הדין כותב בית המשפט על תוצאותיה הקשות של התאונה: "תוצאות התאונה קשות. חייה של הולכת הרגל היקרה, הגב' שולמית סייגבקר ז"ל, נקטפו. ילדיה נותרו מיותמים. משפחתה איבדה את היקר להם מכל – אמא, סבתא, אחות וחברה.  לא נעלמו מעיניי טיעוני ילדיה של המנוחה, אשר תיארו אובדן של אמא שהייתה מרכז המשפחה, המקור לעזרה ולנחמה החזקה ביותר עבורם. אין מילים שיוכלו באמת לנחם אתכם על האובדן הכבד הזה. מי ייתן ותמצאו נחמה וזכרונות טובים שיעניקו לכם כוח. עקרון קדושת החיים מחייב ענישה המכבדת את זכרה של המנוחה".

בסופו של גזר דין, לאחר שבית המשפט שקל את כל השיקולים שהונחו בפניו כולל גזרי דין קודמים, נגזר על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 7 שנים, פיצוי בסך 8,000 ש"ח למשפחת המנוחה.

יעל שמואל – בתה של המנוחה אמרה בבית המשפט מיד לאחר מתן גזר הדין:

"ברגע שנותנים עונש כזה, הוא ימשיך לדרוס אנשים במעבר חציה וכל אדם יעשה את זה, הוא דרס את אימא שלי למוות. אימא שלי כבר איבדנו אותה.

הוא נמצא עם המשפחה, הוא כן נמצא איתם ומטייל איתם חופשי, הוא אומר שהוא לבד והוא לא בד, אני ראיתי אותו ממלא לוטו, הוא דרס את אימא שלנו למטה והוא ממלא לוטו, הוא חי חיים רגילים אוכל ונהנה. הוא בריא לחלוטין. הוא לא נתן לאימא שלי לסיים את מעבר החציה.

אימא שלי הייתה אישה בריאה לחלוטין, שבוע לפני היום הולדת שלה הוא דרס אותה".

בנה של שולמית, יניב סייגבקר: "זה יום חג לכל העברייני הכביש. פשוט ככה. אנחנו בהלם, שלוש שנים עשו מאיתנו צחוק. היינו מגיעים לדיונים ואז מגלים שדחו את הדיון, מרחו את הזמן והרגשנו את הזלזול. אנחנו לא נוותר, נדרוש ערעור על העונש המקל. בושה למערכת המשפט. כל אחד יכול לדרוס היום אם יש עונשים כאלה, כל אחד ייסע איך שבא לו כי אין עונשים ראויים".