כידוע, לבית הנשיא הוגשה בקשת חנינה עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, מדובר בבקשה נדירה וחריגה לאור העובדה שהוא עדין לא הואשם ומשפטו עדיין מתנהל וללא פסק דין סופי.

לפי הנוהל - מחלקת החנינות במשרד המשפטים בוחנת את הבקשה – ומעבירה את חוות דעתה לנשיא המדינה שאמור לשקול בהתבסס על חוות דעת זו.

חוות הדעת שהתקבלה ממשרד המשפטים לשאלת החנינה לראש הממשלה נתניהו, הייתה שלילית, ברורה ואף חדה מאוד - לטענתם הבקשה אינה עומדת בתנאי הסף. אין הרשעה, אין הודאה, וההליך הפלילי רחוק מסיום לכן - אין לתת לו חנינה בשלב זה של ההליך".

יותר מכך - עלתה השאלה האם במקרה הנוכחי הנשיא בכלל יכול לדון בבקשה מסוג זו - "על יסוד התשתית העובדתית והמשפטית ומערכת הנסיבות הכוללת המונחת ביום בפנינו לא נוכל לקבוע כי סמכות החנינה הקבועה בחוק יסוד: נשיא המדינה חלה במקרה זה".

במערכת רגילה – המשמעות היא Game Over - סוף הסיפור.

אבל אז קרה אמש משהו חריג -  

נשיא המדינה יצחק הרצוג – במקום לאמץ את חוות הדעת, הוא ביקש להחזיר אותה להשלמות.

לא סתם השלמות.

הוא מבקש לבדוק תקדימים חריגים במיוחד: חנינה ללא פסק דין, כולל בהקשרים של מחוות מדיניות ועסקאות שבויים.

מהם התקדימים החריגים שמבקש הנשיא ללמוד או לחדד אותם?

כאשר מדברים על חנינה לפני הרשעה, יש רק עוגן משפטי אחד משמעותי: פרשת קו 300.

אבל גם שם – המצב שונה דרמטית.

בקו 300: הייתה הודאה בפועל של המעורבים.

היה אירוע ביטחוני חריג.

וההחלטה התקבלה כחלק מהגנה על מערכת הביטחון.

כלומר: הייתה תשתית עובדתית ברורה, והחנינה ניתנה אחרי שהאמת כבר הייתה ידועה.

לעומת זאת, בבקשת החנינה של נתניהו:

אין הרשעה

אין הודאה

וההליך עצמו עדיין מתנהל

ולכן, כדי להצדיק חנינה – צריך לקפוץ מדרגה.

כאן נכנס “תקדים השבויים”:

זהו תקדים מסוג אחר לחלוטין: לא משפטי, אלא מדינתי.

במקרים כאלה, המדינה מוותרת על צדק פלילי – לטובת אינטרס עליון כמו החזרת שבויים או מניעת משבר לאומי.

זה תקדים נדיר עד קיצון.

זה תקדים שמופעל כשאין ברירה אחרת.

וזה תקדים שנוגע להצלת חיים – לא להסדרת משפט פלילי.

לכן, עצם העובדה שבית הנשיא מבקש לבחון אותו – היא דרמטית.

המשמעות היא לא “האם יש תקדים”, אלא: האם ניתן להלביש את פרשת נתניהו על קטגוריה של אינטרס לאומי עליון. זו כבר לא שאלה משפטית. זו שאלה של תפיסת מציאות.

"תקדים השבויים" (המכונה לעיתים קרובות עסקת ג'יבריל) הוא כינוי לעסקת חילופי שבויים שביצעה ממשלת ישראל ב-21 במאי 1985, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ביטחוניים תמורת שלושה חיילי צה"ל שנפלו בשבי במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

עתה הנשיא מבקש לבחון האם על בסיס זה ניתן לטעון לעקרון האינטרס הציבורי גם הליך פלילי - שאינטרסים רחבים של המדינה יכולים להוביל להקלה בעונש או לביטול אישומים, מתוך הבנה שניהול המשפט במקרה ספציפי יפגע בציבור יותר מאשר יועיל לו.

עצם העובדה שהוא בוחן תקדים כה קיצוני למשפט פלילי - חושף את הלחץ בו הרצוג נתון.

הנשיא בין הפטיש לסדן – ואין לו יציאה נקייה:

כדי להבין את המהלך של הרצוג – צריך להבין את הלחץ שבו הוא נמצא.

זה לא עוד תיק.

הרצוג לא פועל בחלל סטרילי. 

זהו מוקש פוליטי, ציבורי והיסטורי.

מצד אחד:

אם יעניק חנינה לנתניהו – הוא ייתפס כמי שמימש את החשדות שהועלו בעבר, שלפיהם הובטחה חנינה בתמורה לתמיכה פוליטית בבחירתו לנשיאות. כלומר עסקה אפלה ופלילית מובהקת.

העובדה שנתניהו והליכוד תמכו בהרצוג לנשיאות למרות זיהויו כאיש שמאל, כיריב פוליטי מובהק, אל מול מעומדת ימין מובהקת, רק מעצימה את הנרטיב הזה בציבור.

כמו כן חבר קרוב מאוד של הרצוג, מוטי סנדר, מעיד על העסקה שנרקמה כמי שהיה שותף מלא לה ובסוד העניינים שלה.

בנוסף הרצוג מינה הרצוג את נאור יחיא, דובר מפלגת הליכוד ודובר פוליטי של בנימין נתניהו כדובר של בית הנשיא.

וכך גם גילוייה של הדס קליין  על כך שהרצוג הגיע אליה הבייתה לשוחח איתה על משפט נתניהו כשהוא מבקש לשים את הטלפונים הניידים בצד ומעלה בפניה את טענותיו של נתניהו בשיחה שקיים מולו.

השילובים של אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, מעלים לכל הפחות שאלות.

מה שבטוח שהחנינה, אם תינתן לנתניהו, תשפט בקרב ציבור רחב - לא כהחלטה משפטית, אלא כעסקה מהאפלות ביותר שהיו בישראל. ככתם היסטורי שילווה את הרצוג כל חייו וגם לאחר מותו.

מצד שני:

אם יסרב לחנינה – הוא לא יוצא נקי.

הוא צפוי לעמוד מול מתקפה חריפה מצד מחנה נתניהו, כולל האשמות, קמפיינים ואולי גם נקמה פוליטית.

גם בזירה הבינלאומית כבר נשמעו אמירות חריגות מצד דונלד טראמפ, שטען כי הובטח לו שהרצוג יעניק חנינה לנתניהו – ואף תקף את הנשיא באופן אישי בצורה משפילה ביותר תוך רמזים שהוא יפעל נגדו אם לא יעניק לנתניהו את החנינה.

במילים אחרות:

לא משנה מה יעשה הנשיא – הוא לא יצא טוב מכל החלטה

שתי תפיסות – ושביל אחד שמחבר ביניהן

תפיסה ראשונה: הרצוג מחפש דרך לחנינה.

הוא מבין שאין מסלול משפטי רגיל – ולכן בודק מסלולים חריגים: אינטרס לאומי, פיוס ציבורי, מניעת קרע בעם (בהסתמך על תקדים השבויים).

לפי הקריאה הזו – של הנשיא לבחון את התקדים - האם ניתן ליישם אותו גם במשפט נתניהו מראה על ניסיון קיצוני לבנות הצדקה משפטית/ ציבורית למתן חנינה שתוכל לעמוד גם במחן בג"ץ.

תפיסה שנייה: הרצוג מתכונן לדחייה.

אבל הוא רוצה שהדחייה תהיה בלתי ניתנת לערעור – משפטית וציבורית.

ולכן הוא בודק הכול, עד הקצה.

לפי הקריאה הזו – בקשת ההשלמות היא שכפ”ץ.

המסקנה: ההחלטה כבר התקבלה – עכשיו מחפשים לה הכשר

המהלך של הרצוג מלמד דבר אחד ברור:

הוא לא בשלב של “לחשוב מה לעשות”.

הוא בשלב של “איך לעשות את זה”.

הוא כבר מבין מה ההכרעה שאליה הוא נוטה.

אבל הוא יודע שכל החלטה שתתקבל – תגיע לביקורת ציבורית חריפה, ואולי גם לבג”ץ.

ולכן הוא עושה את מה שעושים מנהיגים במצבים כאלה:

הוא בונה את הדרך שתכשיר את ההחלטה.

אם זו חנינה – הוא מחפש את העיקרון החריג שיצדיק אותה.

אם זו דחייה – הוא מחפש את הבסיס שיגן עליה מכל כיוון.

השאלות האמיתיות:

האם הרצוג מנסה למנוע קרע בעם?

או שהוא מנסה להציל את מורשתו?

האם הוא מחפש פתרון לאומי?

או הגנה אישית מהיסטוריה שתשפוט אותו?

ייתכן שהתשובה היא גם וגם.

אבל דבר אחד כבר ברור:

הסיפור האמיתי כבר לא נמצא בהחלטה עצמה –

אלא בדרך שבה היא נבנית.

ואין לקנא בנשיא.

כי לא משנה באיזה צד יבחר –

ההיסטוריה כבר מחכה לו בצד השני.

ההחלטה כבר התקבלה. עכשיו השאלה היא לא אם היא נכונה — אלא אם היא תשרוד את היום שאחרי.