זה התחיל בשעה שמונה בבוקר, בתוך דירה באשדוד.

האישה, בת 53, הייתה לבדה בביתה. היא ישנה במיטתה בחדר השינה, לבושה בתחתונים ובגופייה, ולא היה לה מושג שבאותם רגעים אדם זר כבר חדר לדירתה.

השניים מעולם לא הכירו.

על פי כתב האישום המתוקן שבו הודה יעקב דגו, הוא נכנס לדירה דרך חלון הסלון שהיה פתוח מעט, או בדרך אחרת שלא התבררה. משם התקדם אל המקום האינטימי והפרטי ביותר בבית – חדר השינה.

ואז היא התעוררה.

לצד מיטתה עמד גבר זר, כשמכנסיו מופשלים עד ברכיו ואיבר מינו חשוף.

"צא מפה, תעזוב אותי"

אפשר רק לדמיין את שניות האימה הראשונות: להתעורר משינה בביתך שלך ולגלות שאינך לבד.

האישה זעקה לעברו: "צא מפה, תעזוב אותי".

אבל האיש לא יצא.

להפך.

על פי עובדות כתב האישום שבהן הודה, הוא התקרב אליה, הוריד ממנה את הגופייה, נגע בגופה, ליטף את רגלה ותפס בחוזקה בשדיה ללא הסכמתה.

היא המשיכה לצעוק שייצא.

בניסיון להגן על עצמה לקחה שמיכה, כיסתה את גופה וירדה מהמיטה אל הרצפה.

אבל הסיוט רק הלך והחריף.

ואז הוא סגר את החלון: "עכשיו תצעקי כמה שאת רוצה"

זה אולי הרגע המצמרר ביותר באירוע כולו.

האישה הצליחה לקום ולהתיישב שוב על המיטה. דגו ניגש לחלון חדר השינה – וסגר אותו.

ואז, על פי כתב האישום, אמר לה:

"עכשיו תצעקי כמה שאת רוצה".

המשמעות מבחינתה הייתה ברורה ומפחידה: היא לבדה בדירה, אדם זר נמצא בחדר השינה שלה – והוא מבקש למנוע מהצעקות שלה להגיע החוצה.

הוא חזר אליה, סטר לה ומשך מעליה את השמיכה שבה ניסתה לכסות את עצמה.

האישה החלה להיאבק בו.

דגו תפס את ידה הימנית ואת רגלה הימנית, גרר אותה מהמיטה והטיח אותה בחוזקה על הרצפה.

ואז עלה מעליה.

היא הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה

גם כשהייתה על הרצפה היא לא ויתרה.

היא המשיכה לצעוק, להיאבק ולנסות לגרום לו לעזוב אותה.

ואז, בתוך הסיטואציה הקיצונית שאליה נקלעה, היא עשתה את הדבר שבדיעבד בית המשפט ייחס לו משמעות עצומה: היא תפסה באיבר מינו ולחצה עליו בחוזקה כדי להכאיב לו.

זה עבד.

רק אז הוא עזב אותה ויצא מהדירה.

האישה נשארה מאחור, חבולה, עם המטומות בזרועות וכאבים בגופה – אבל הפגיעה הגופנית הייתה רק תחילתו של המחיר שתשלם.

בית המשפט: "סרט אימה מבחינתה"

שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע – סגן הנשיא יואל עדן, השופט יובל ליבדרו והשופטת רחל תורן – לא חסכו במילים כאשר תיארו את חומרת האירוע.

בית המשפט קבע כי מדובר ב**"מאבק של ממש ובסרט אימה מבחינתה של המתלוננת"**, והוסיף כי אלמלא תושייתה והדרך שבה הצליחה להכאיב לתוקף, "מי ידע כיצד היה מסתיים" האירוע.

השופטים הדגישו כי היא נאלצה להילחם בתוקף המיני שנכנס לביתה, וכי התוצאה הסופית של האירוע נבעה במידה רבה מתושייתה ומהעוז שאזרה תוך כדי התקיפה.

הוא יצא מהדירה. הפחד נשאר איתה

התוקף אמנם עזב את הבית, אבל מבחינת האישה האירוע לא הסתיים באותו בוקר.

הבית שלה כבר לא הרגיש כמו הבית שלה.

בעקבות האירוע היא חשה פחד וחרדה ועזבה את דירתה. במשך כשבועיים וחצי היא ישנה אצל אמה.

וכאשר הצליחה לבסוף לחזור הביתה, היא התקשתה להיכנס לחדר השינה שבו הותקפה.

במקום זאת – היא ישנה בסלון.

"מדוע זה קרה דווקא לי?"

תסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט חשף עד כמה עמוקה הייתה הפגיעה.

האישה תוארה כמי שמתמודדת עוד קודם לאירוע עם קשיים תפקודיים, חברתיים ורגשיים ומאובחנת על הרצף האוטיסטי. היא עובדת באופן חלקי כמדריכת אמנות ומתפרנסת גם מקצבת נכות.

לאחר התקיפה, הקשיים הקיימים הועצמו.

עורכת התסקיר תיארה חרדה, בלבול וחוסר שקט. היא סיפרה כי האישה מתקשה לעבד את העובדה שאדם זר עשה לה את הדברים דווקא משום שהיא תופסת את עצמה כאדם "חייכני ואוהב את כולם".

והשאלה שחזרה והטרידה אותה הייתה פשוטה וכואבת:

"מדוע זה קרה דווקא לי?"

חדר השינה הפך מ"מבצר" ל"שדה קרב"

אולי יותר מכל, נפגעה אצל האישה התחושה הבסיסית ביותר שיש לאדם – שהבית שלו הוא המקום שבו הוא מוגן.

בתסקיר צוין כי העובדה שהתקיפה התרחשה בתוך ביתה ובתוך חדר השינה שלה העצימה את הטראומה. המקום שהיה אמור להיות "מבצר בטוח", הפך באחת ל**"שדה קרב" אלים**.

מאז היא סובלת, על פי התסקיר, מהתקפי חרדה, פלאשבקים, קשיי נשימה, קשיי הירדמות, שינה מקוטעת וירידה בתפקוד היומיומי.

גם לאחר שעברה לדירה אחרת היא התקשתה להרגיש בטוחה.

התסקיר תיאר גם חוסר אונים, פחד וסלידה מגברים. בעקבות ההחמרה במצבה הנפשי היא אף נבדקה במיון פסיכיאטרי והומלץ לה על טיפול תרופתי ומעקב.

"מדובר בסיוט שהתגשם בפועל"

גם בגזר הדין עצמו התייחסו השופטים לתחושת האימה שחוותה.

בית המשפט כתב כי קשה להפריז בפחד ובביזוי שחשה אישה המתעוררת בחדר השינה שלה ומגלה לצדה אדם זר, כשהיא ישנה וחסרת הגנה.

ובהמשך נכתבו מילים חריפות במיוחד:

"מדובר בסיוט אשר התגשם בפועל".

השופטים הדגישו את העובדה שהאישה נאלצה להתעורר משנתה ולנהל מאבק פיזי עם אדם זר כדי למנוע ממנו לבצע בה מעשים חמורים יותר.

הנאשם: "לא הייתי בשפיות, הייתי שתוי"

דגו הודה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של מעשה מגונה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכניסה למקום מגורים. במסגרת ההסדר לא הייתה הסכמה בין הצדדים על העונש.

התביעה ביקשה לקבוע מתחם ענישה של 5 עד 8 שנות מאסר ולגזור עליו עונש בחלקו העליון.

מנגד, סנגורו ביקש לקבוע מתחם של 2 עד 4 שנות מאסר ולהסתפק בעונש שלא יעלה על 30 חודשים.

הנאשם עצמו הביע צער ואמר כי בזמן האירוע "לא היה בשפיות" משום שהיה שתוי. הוא טען כי אילו היה יכול לתקן את תוצאות מעשיו – היה עושה זאת.

השופטים קבעו: 5 עד 7 שנות מאסר

בית המשפט דחה למעשה את עמדת ההגנה ביחס לרמת הענישה וקבע מתחם של 5 עד 7 שנות מאסר.

לצד הודאתו, החרטה והעובדה שההודאה חסכה מהאישה את הצורך להגיע לבית המשפט ולהעיד על האירוע, השופטים נתנו משקל גם לעברו הפלילי המשמעותי של דגו.

בעבר הוא הורשע, בין היתר, בפציעה כשהעבריין מזוין ובחבלה חמורה ונידון ל־26 חודשי מאסר. בנוסף הורשע בהחזקת סכין, בהתנהגות פרועה במקום ציבורי ובעבירת סמים. בית המשפט ציין כי הוא לא עבר הליך טיפולי ואף לא ביקש להסתייע בשירות המבחן.

גזר הדין: 6 שנות מאסר ו־50 אלף שקל פיצוי

בסופו של דבר גזרו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי על יעקב דגו:

6 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

בנוסף הוטלו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, אם יעבור עבירת מין.

והוא חויב לשלם לאישה 50 אלף שקל פיצוי בתוך שנה.

בגזר הדין הדגיש בית המשפט את הצורך לא רק להעניש את הנאשם אלא גם להעביר מסר מרתיע וברור כלפי אחרים: תקיפה מינית אלימה של אישה בתוך ביתה מחייבת ענישה שתבטא את חומרת המעשה ואת הצורך בהרתעה.

האיש שנכנס באותו בוקר לדירה באשדוד יצא ממנה לאחר דקות.

אבל עבור האישה שהייתה בתוכה, אותן דקות המשיכו הרבה אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו.

הן נכנסו לחדר השינה, לשינה שלה, לתחושת הביטחון שלה ולחיי היום־יום.

ובמילים של בית המשפט – המקום שאמור היה להיות מבצרה הפך לזירת מאבק, והיא זו שנאלצה, לבדה ובתוך הפחד, להילחם כדי שהאירוע לא יסתיים בצורה חמורה עוד יותר.