הסיפור של תומס הוא סיפורו של לוחם אמיתי - כזה שהמדינה נשענה עליו ביום פקודה, אך נשמט בין הסדקים כשהשקט שאחרי הקרב הפך לסיוט שלא הרפה.

משפחתו, שנמצאת היום על סף קריסה כלכלית ורגשית, מבקשת עזרה כדי להחזיק מעמד – ובעיקר כדי שלא יישכח.

לסיוע למשפחה כנסו כאן!

"ישראל היא הבית שלי" – וכך הוא חי

תומס חזר לישראל בשנת 2019, מלא אמונה שהמקום הזה הוא ייעודו.

"ישראל היא הבית שלי, ואני חייב לתת לה מעצמי" – כך אמר שוב ושוב, במילים פשוטות וישרות שמספרות על לב ענק.

בשנת 2020 התגייס לצה"ל, ובתוך זמן קצר כבש פסגות:

הצטיינות בקורס חובשים קרביים, קורס קצינים, קורס מפקדי צלפים.

כל מסלול שעבר – עבר כאילו נולד אליו. בשקט, בצניעות, מתוך תחושת שליחות שלא דומה לשום דבר.

7.10 – תומס נכנס לתופת כדי להציל אחרים

ביום ה־7 באוקטובר, בעוד עשרות לוחמים היו בדרכים, תומס וצוותו כבר עמדו בתוך קיבוץ כפר עזה.

הם היו בין הראשונים בזירה, בתוך גיהינום מתפרץ שאיש בישראל לא היה מוכן לו.

תומס לקח פיקוד.

הוביל.

הציל.

"הוא עמד בין אזרחים חסרי הגנה לבין סכנה ממשית", מספרת משפחתו.

הוא ראה מראות בלתי נתפסים – והמשיך. כי ככה הוא היה: לוחם שנשען על כוח פנימי שאיש לא יכול היה לראות עד כמה הוא נסדק.

באחד הקרבות בעזה: טיפול תחת אש – כשהוא עצמו נשרט מבפנים

באחד האירועים הקשים בלחימה בעזה, הנמר שבו נעו נפגע מפיצוץ. חייל נפצע מירי, והצוות קפא.

תומס, בלי לחשוב שנייה, זינק.

הוא תפס את הפצוע, משך אותו פנימה, השתלט על הציוד הרפואי והחל להעניק טיפול מציל חיים – תחת אש חיה, בקור רוח של מפקד אמיתי.

החייל שרד.

אבל משהו בתומס – נשבר.

צל שהוא לא הצליח לנער ממנו.

מלחמה שקטה שהתישה אותו עד קצה הנפש

אבחון קבע כי הוא סובל מפוסט־טראומה. אך ההגדרה הרפואית לא מצליחה לתאר אפילו במעט את מה שחווה:

פלאשבקים, חרדות, תחושת רדיפה, לילות ללא שינה, אובדן שמחת החיים.

"יש בתוכי שד", היה אומר. "משהו שרודף אותי".

הוא ניסה להמשיך. ניסה לחיות. ניסה להחזיק.

אבל בכל יום התמודדות זו הייתה מלחמה מחדש.

המשפחה ניסתה להציל אותו – ונשברה איתו

שנתיים נאבקה המשפחה יחד איתו:

טיפולים, בדיקות, לילות לבנים, תקווה שמתנפצת, פחד שלא נגמר.

כל מה שהיה להם – חסכונות, עבודה, יציבות – הלך והתרוקן.

"היינו מוכנים למכור את הנשמה שלנו כדי להציל אותו", אומרים במשפחה.

ובעצב שאין לו תחתית – תומס נכנע לשקט הנורא

לאחר מאבק ממושך וכואב, תומס לא יכול היה לשאת עוד את הכאב.

הוא סיים את חייו – ומשאיר אחריו אם חד הורית, אב, אח ואחות מרוסקים, עומדים מול מציאות שהתמוטטה.

כעת המשפחה זועקת: "תעזרו לנו לקום מהריסות"

"תומס היה העוגן שלנו". מספרים במשפחה. "המפרנס העיקרי, החיבוק הגדול, התקווה. ועכשיו - אנחנו לבד מול תהום. עשינו הכול, אבל זה לא הספיק… הלוואי שיכולנו לעשות עוד".

הם פונים לציבור בבקשה לסייע להם לעמוד מחדש על הרגליים – ולשמור את זכרו של תומס חי.

לא כעוד מספר בסטטיסטיקה.

לא כעוד לוחם שהמערכת לא הצליחה להציל.

אלא כגיבור ישראל אמיתי – שהמדינה חייבת לו הרבה יותר.

לתרומה למשפחה של תומס ז"ל כנסו כאן!