זה התחיל כמו עוד פגישה לילית בעולם התחתון.
כמה דקות קצרות ברחוב שקט בחולון.
שיחת טלפון אחת.
רכב שעוצר ליד המדרכה.
אופנוע שמגיח מתוך החשכה.

אבל שש שנים אחרי, הפרשה הזאת כבר הפכה לאחד מסיפורי הפשע המטלטלים והטראגיים שנראו כאן בשנים האחרונות.

הוא לא היה ראש ארגון פשע.
לא עבריין בכיר.
לא יעד מודיעיני.

רק אדם שנפל באמצע מלחמה שלא הייתה שלו.

לפי גזר הדין, יוסי שריקי היה בקשרי חברות גם עם שאול פרץ וגם עם אדם שהיה מסוכסך איתו בעולם התחתון. מבחינת פרץ - זה כבר הספיק.

שריקי התחיל לחשוש.
הוא סיפר למשפחה שהוא מפחד.
ובערב ה־15 בינואר 2018, הפחד הזה התגשם.

הוא חזר עם אביו מהשוק.
ואז הגיעה השיחה.

פרץ קבע איתו להיפגש מתחת לבית הוריו ברחוב הבנים בחולון. שריקי ביקש מאביו להישאר לידו. משהו בבטן אמר לו שהפגישה הזאת לא רגילה.

כמה דקות אחר כך עצר רכב ליד המדרכה.

שאול פרץ ירד ממנו יחד עם אנשים נוספים.
ואז, מתוך החשכה, הגיע אופנוע טימקס עם לוחית מוסתרת.

אחד הרוכבים ירד מהאופנוע והתחיל לירות.

לפי כתב האישום המתוקן, הכוונה המקורית הייתה לירות לעבר פלג גופו התחתון של שריקי - "רק" לפצוע אותו.

אבל בעולם האמיתי אין דבר כזה "רק לירות ברגליים".

אחד הכדורים פגע ברגלו.
השני חדר דרך גבו אל בטנו.

שריקי ניסה לברוח לכיוון אביו.
הוא התמוטט לידו על הכביש.

מאוחר יותר נקבע מותו בבית החולים.

באותם רגעים, כך לפי גזר הדין, שאול פרץ ואנשיו כבר נמלטו מהמקום.

אלא שאז קרה הדבר ששינה את כל הפרשה.

במקרה, ממש במקרה, ישבו באותו ערב בלשי ימ"ר תל אביב באזור במסגרת מעקב אחרי שאול פרץ, שנחשב יעד משטרתי מוכר.
הם ראו את ההתנקשות בזמן אמת.

מה שאמור היה להיות "הפשע המושלם" - הפך למרדף דרמטי.
הבלשים ניגחו את אופנוע המילוט ועצרו את המעורבים כמעט על חם.

אבל אם מישהו חשב שהרצח עצמו הוא שיא הסיפור - הוא טעה.

כי מאותו רגע התחיל כדור שלג של דם.

הפרקליטות האמינה בתחילה שמדובר ברצח מתוכנן.
אלא שאז אחד המעורבים החליט לדבר.

עמי מיארה, שהיה חלק מהחבורה, סיפר לחוקרים ששמע את פרץ אומר ליורים לירות לשריקי ברגליים - לא להרוג אותו.

וכאן נוצרה אחת הדילמות המשפטיות החריגות בישראל.

איך מתייחסים לאדם ששולח יורים לירות במישהו ברגליים - אבל הקורבן מת?

האם זו כוונת רצח?
הריגה?
אדישות למוות?

הפרקליטות בנתה תיק משפטי מורכב וחריג:
לטענתה, גם אם לא הייתה כוונה מפורשת לרצוח, מי ששולח עבריינים חמושים לירות באדם חייב לקחת בחשבון שהוא עלול למות מדימום או מפגיעה קטלנית.

המשפט נמשך ונמשך שש שנים -

קורונה. מלחמה. חילופי עורכי דין. עיכובים. דיונים אינסופיים.

ובתוך כל זה - האלימות המשיכה לרדוף את המעורבים גם מחוץ לאולם בית המשפט.

משה בן שמחון, אחד הנאשמים בירי, חלה בסרטן.
בשל מצבו הרפואי הוא שוחרר ממעצר לאיזוק אלקטרוני.

ואז, ביום העצמאות, הכול שוב התפוצץ.

בן שמחון יצא לאירוע - ובחזרתו לביתו חיכו לו מחסלים.

הוא נורה למוות ליד בת זוגו.
הרוצחים מעולם לא נתפסו.

אבל גם זה לא היה סוף הסיפור.

בשלב הזה כבר היה ברור שהפרשה הזאת הפכה למעגל דמים שלא מפסיק לגדול.

ואז הגיעה הטרגדיה הקשה מכולן.

בזמן ששאול פרץ שהה באיזוק אלקטרוני והמתין להמשך משפטו, הגיע מחסל מחופש לחייל אל הבניין שבו שהה.

פרץ הצליח להימלט פנימה.

אשתו אלמוג לא.

היא נורתה למוות לעיני ארבעת ילדיהם הקטנים.

בתוך שניות, הילדים האלה איבדו את אמא שלהם - בגלל עולם פשע שלא סולח, לא שוכח ולא עוצר.

גם הפעם, הרוצחים לא אותרו.

בשלב הזה כבר היה נדמה שהפרשה הזאת איבדה כל גבול הגיוני.

הקורבן הראשון בכלל לא היה עבריין.
אחר כך נרצח אחד המעורבים.
ואז נרצחה אשתו של הנאשם המרכזי.

עוד משפחות נהרסו.
עוד ילדים נותרו בלי הורים.

בגזר הדין עצמו השופטים התייחסו לטרגדיה החריגה שעברה על פרץ בעקבות רצח אשתו, וציינו את ארבעת הילדים שנותרו יתומים מאם.

אבל לצד הרחמים האנושיים - בית המשפט הזכיר גם את התמונה הגדולה:

"אדם, איש משפחה, בעל ואב לילדים איבד את חייו בשל סכסוך חסר חשיבות וערך".

בסופו של דבר, שאול פרץ הורשע בהריגה באדישות ונידון ל־16 שנות מאסר.
יוסף חיים ויצמן נשלח ל־10 שנות מאסר.
עדי אל לויאן לשנתיים.
משפחת שריקי קיבלה פיצוי של 750 אלף שקלים.

אבל שום פסק דין כבר לא באמת יכול לתקן את מה שקרה כאן.

לא את הילדים של יוסי שריקי שגדלו בלי אבא.
לא את ילדיה של אלמוג פרץ שאיבדו אמא מול העיניים.
לא את ההורים שנשארו עם כאב שלא נגמר.

ואולי זה מוסר ההשכל האמיתי של הסיפור הזה.

בעולם הפשע, כמעט אף פעם אין "פגיעה נקודתית".
הכדור הראשון לעולם לא נשאר הכדור האחרון.

כי ברגע שהאלימות מתחילה - היא כבר לא מבחינה בין עבריינים, נשים, משפחות או ילדים.

ובסוף, כולם מפסידים.