יונתן היה מלא תכניות לחיים. דיג'יי צעיר, חובב מוזיקה, עיניים מאירות וחיוך נבון שאי אפשר לשכוח. הוא הקיף את עצמו בחברים, רקם חלומות לעתיד – לטייל, ליצור, לשמח, לאהוב. הוא היה בן אהוב, חבר קרוב, ובעיקר – אח יחיד ליאיר, צעיר ממנו בשנה.

זמן קצר לפני שהגיעה הבשורה הקשה על מותו, יאיר פרסם פוסט שזעק להצלה – והפך, בלב שבור, להספד קורע לב. בין השורות עולה הדמות של יונתן במלוא קסמה – האור, החום, והגעגוע שהשאיר אחריו."אני מתגעגע לאח שלי, ליונתן. לצחוקים שלו, לשמחה שלו. חודשיים שלמים מרגישים כמו יום אחד ארוך שלא נגמר... יונתן הוא אחי היחיד, חודשיים שבהם אני, אמא ואבא בקושי מצליחים לנשום."

במילים פשוטות ונוגעות ללב, מתאר יאיר את הימים הקשים שעברו מאז חטיפת אחיו. את התקווה שהחזיקה אותם בחיים, את הציפייה הלא נגמרת, את הימים שבהם כל פיסת מידע נהפכה לתקווה – ואז, בבת אחת, לאובדן מוחלט.