הסיפור החל בשנת 2009, כאשר הזוג הצעיר הצטרף לקבוצת רכישה במטרה לרכוש דירה. לאחר שסורבו בקשתם לקבל משכנתה, הם חתמו בפברואר 2011 על הסכם להעברת הזכויות בדירה לאבי הבעל, ללא תמורה. הוא התחייב לשאת בכל התשלומים, והדירה עברה לידיו. במקביל, בני הזוג עברו לגור בדירה ב-2013, כשהם טוענים כי אביו של הבעל השכיר להם אותה בתמורה לסכום חודשי.

לאחר שש שנים, ביוני 2020, עזב הבעל את הדירה בעקבות משבר בנישואיהם, והאישה נשארה לגור שם עם ילדיהם. עם הזמן, הפסיקה לשלם דמי שכירות, ובני הזוג התגרשו באופן רשמי.

בתביעה שהגיש הבעל, באמצעות עו"ד מיטל שמיע יוסף, דרש אבי הבעל את פינוי כלתו לשעבר מהדירה, בתוספת תשלומי שכירות רטרואקטיביים מאז יוני 2021. מנגד, טענה האישה, באמצעות עו"ד יגאל בן חיים, כי תשלומים אלו היו החזרי משכנתה, ולא דמי שכירות, והיא דורשת להכיר בזכויות שוות בדירה.

השופט רמי בז'ה לא השתכנע מהטענות של האישה. הוא הדגיש כי אין מחלוקת על כך שבני הזוג לא השיבו לאב את הכספים ששולמו על ידו עבור הדירה. יתרה מכך, עלה כי בני הזוג ראו עצמם כ"שוכרים" בלבד. האישה אף הודתה בחקירתה כי אביו של הבעל התנהג כמו בעל הדירה.

השופט קבע כי ההסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2011 לא היה למראית עין, אלא הסכם תקף. לפיכך, הוא הורה לאישה להתפנות מהדירה תוך 30 ימים ולשלם לאבי בעלה לשעבר דמי שכירות בסך 4,000 שקל לחודש, רטרואקטיבית מ-יוני 2021 ועד לפינוי הדירה. בנוסף, חויבה האישה לשלם הוצאות משפט בסך 30,000 שקל.

ערעור על פסק הדין הוגש לבית המשפט המחוזי, אך נדחה לאחרונה בהסכמת הצדדים, ללא צו להוצאות.

לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן