האם, אשר ערכה את צוואתה במאי 2005, ציוותה את רכושה לבן ובת בלבד. לאחר מותה, לפני כחמש שנים, הגישו הבת המנושלת וילדי אחיה התנגדות לצוואה. הם טענו כי הצוואה נערכה בשפה העברית, בעוד שהמנוחה דיברה רק יידיש, והם העלו חשש כי הייתה מעורבות בלתי הולמת של הזוכים בהכנת הצוואה.

מנגד, טענו הזוכים כי אימם הייתה עצמאית ודעתנית, ולא הושפעה בקלות מילדיה. לטענתם, הצוואה נחתמה ללא מעורבות אסורה מצדם, והשופטת נתנה משקל משמעותי לעדות הנוטריון שסיפר כי המנוחה הבעה את רצונה לערוך צוואה בשיחה טלפונית, ולאחר מכן אף פנתה אליו ישירות במפגש אישי.

במהלך המשפט, ציין הנוטריון כי המנוחה ציינה כי היא רוצה להוריש את רכושה לשני הילדים מתוך מטרה לדאוג להם, עקב מצבם הכלכלי הקשה. בתה ובנו האחר, לעומתם, מצאו עצמם במצב כלכלי יציב.

השופטת חדד קבעה כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה באופן ברור, ודחתה את טענות ההתנגדות. נוסף לכך, נקבע כי אין לעורר חשש להשפעה בלתי הוגנת, והצוואה תתבצע כפי שהיא. המתנגדים חויבו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50 אלף שקל.