איראן, גם כשהיא  ענייה יותר, מבודדת יותר, מוכת סנקציות, עם כלכלה שחוקה וציבור מותש. היא מצליחה להכניס את הנסיכויות מהמפרץ לחרדה שממחישה את החולשה האסטרטגית שלהם.

במשך שנים מדינות המפרץ, העשירות ביותר בעולם לנפש - האמינו שהן רוכשות לעצמן ביטחון באמצעות כסף: בסיסים אמריקאיים, עסקאות נשק, לובינג, השקעות באוניברסיטאות, רכישת קבוצות ספורט, שליטה של קטאר בערוץ תקשורת מהנפוצים ביותר בעולם (אל-ג'זירה) תרומות ותשלומים לאנשי מפתח (או אם תרצו - שוחד) במדינות מפתח והשפעה דיפלומטית אדירה.

ברגע אחד הסתבר שכל אלו לא שווים פרוטה ושהכסף אינו כיפת ברזל אסטרטגית לבית הזכוכית השבור שהם נמצאים בתוכו.

הבעיה הגדולה של המפרץ היא שכל עוצמתו מרוכזת בנקודות תורפה:

שדות גז, מתקני נפט, נמלים, שדות תעופה, תחנות כוח, מתקני התפלה ומגדלי יוקרה. כל מה שמייצר את העושר, גם חושף אותו.
מתקפה מדויקת על תשתית אנרגיה או מים אינה צריכה לכבוש מדינה. היא רק צריכה לערער את תחושת הביטחון שעליה בנוי כל המודל הכלכלי.

הטילים שמאיימים על הנסיכויות ממחישים - עד כמה תשתיות האנרגיה של המפרץ פגיעות גם מול תקיפות זולות יחסית.

אבל הפגיעות אינה מסתיימת בנפט. היא מגיעה עד לברז המים. מדינות המפרץ תלויות במידה עצומה בהתפלה. יותר מ-90% מהמים המותפלים במפרץ מגיעים ממספר מצומצם של מתקנים, מה שהופך אותם ליעד אסטרטגי רגיש במיוחד בזמן מלחמה.

כאן נחשפת האירוניה:

המדינות שהפכו את המדבר למטרופולינים נוצצים, תלויות במערכות מלאכותיות שבירות כדי להמשיך לחיות. בלי חשמל, בלי התפלה, בלי נמלים פתוחים ובלי ביטוח ימי, הפאר של דובאי, דוחא, אבו דאבי וריאד עלול להפוך בתוך ימים מסמל כוח לסמל חרדה.

לכן תגובת המפרץ לאיראן על התקפות הטילים נגדם, אינה רק זעם. היאבעיקר פחד.

מדינות המפרץ רוצות שאיראן תיחלש, אך חוששות שכל ניסיון אמריקאי או ישראלי להכות בה חזק מדי יחזור אליהן כבומרנג. הם הפכו לפתע לבני ערובה של איראן הענייה.

נקודת התורפה של המפרץ הוא המודל הכלכלי שלו שבנוי על יציבות מוחלטת:

משקיעים זרים, תיירות יוקרה, תעופה בינלאומית, מרכזים פיננסיים, נדל"ן, אירועי ספורט גלובליים, מרכזי דאטה, נמלים וחברות אנרגיה, כולם דורשים ביטחון, רציפות ותדמית של אי שקט אפסית. איראן אינה חייבת להרוס את המפרץ. די לה להזכיר לעולם שהמפרץ ניתן להפרעה.

העושר של מדינות המפרץ הפך גם למלכודת. ככל שהן עשירות יותר, נוצצות יותר ומחוברות יותר לכלכלה העולמית, כך הן פגיעות יותר.

איראן, למרות חולשתה הכלכלית, פועלת מתוך מודל אחר: היא בנויה לספוג, להכאיב, לשבש ולהחזיק מעמד.

המפרץ בנוי לשגשג.

במלחמה, מי שבנוי לשגשוג יש לו מה להפסיד הרבה יותר ממי שבנוי להישרדות.

בסוף, המלחמה מול איראן לא חשפה רק את חולשתה של טהרן. היא חשפה גם את חולשתן של דוחא, אבו דאבי, ריאד ומנאמה. מדינות שנראות מבחוץ כמו ארמונות שיש, אך במבחן הטילים מתגלות כבית זכוכית שביר במיוחד.