בני הזוג לשעבר ניהלו חיים משותפים במשך 11 שנים. ב-2015 עלו יחסיהם על שרטון והם פתחו בהליכים משפטיים. בשלב מסוים עזבה האם את הבית ועברה להתגורר במכוניתה, ובסופי שבוע לנה בבית הוריה.

ב-2017 הם הגיעו להסכמה שלפיה המשמורת תהיה אצל האב ואילו האם תקיים עם הבנות זמני שהות פעמיים בשבוע ללא לינה, ושבת אחת לשבועיים בבית הוריה.

שנתיים לאחר מכן הגיש האב בקשה לחייב את האם במזונות. לדבריו הוא מגדל את הבנות ללא סיוע מהאם וזמני השהות שלה עמן מצומצמים מאוד. לטענתו הוא משתכר 9,000 שקל בחודש וקצבת הילדים מקוזזת לטובת חוב לביטוח לאומי.

לדבריו מתנהל בעניינו הליך חדלות פירעון שבמסגרתו הוא מחזיר חובות בתשלומים חודשיים, ועליו גם להחזיר כסף לאם בגין סכום שהעבירה לו בעבר. הוא ציין שהוא מקבל סיוע בשכר דירה ויש לו עוד שני ילדים נוספים שהוא צריך לפרנס.

לדבריו, האם עובדת בסופרמרקט אך היא בעלת השכלה אקדמאית ויש לה יכולת להגדיל את שכרה. בנוסף, טען, יש לה חסכונות של 150 אלף שקל.

האם טענה מנגד שהיא מקבלת בעבודתה בסופר שכר מינימום, גרה במכונית וחוסכת כל שקל כדי לרכוש קורת גג פשוטה. לדבריה, היא קונה לבנות מזון ומשחקים ואין לחייב אותה מעבר לכך. עוד היא טענה שהבנות הגדולות מסרבות לקשר עימה ומדובר ב"מרידה" מצידן כך שאין לחייב אותה במזונות עבורן.

אבל השופטת אלפסי קבלה את התביעה וחייבה את האם במזונות. היא הסבירה שלפי הלכת בע"מ 919/15 יש לקבוע את אופן חלוקת הנטל בין ההורים על פי היחס שבין הכנסותיהם הפנויות, אשר ייקבעו על פי פוטנציאל השתכרותם, הוצאותיהם ורכושם.

את הכנסתו הפנויה של האב העמידה השופטת על 5,600 שקל בחודש והכנסתה הפנויה של האם הועמדה על סך 4,000 שקל. עוד נקבע כי צורכי הבנות, כולל מדור, לפי רמת חיים בסיסית שאליה הורגלו, עומדים על 1,665 שקל לחודש לכל אחת.

בתוך כך, השופטת דחתה את טענת האם שלפיה יש לפטור אותה מתשלום מזונות עבור הבנות הגדולות. היא ציינה שהנתק לא נובע מהסתה של האב וגם לא מפוגענות מצד האם, אלא ממורכבות שמעולם לא טופלה על ידי ההורים.

בנוסף היא לקחה בחשבון את היקף זמני השהות של האם עם הילדות. בהתאם לחישוב שערכה נקבע כי עליה לשלם לאב 2,220 שקל בחודש, שהם 555 שקל עבור כל אחת מהבנות.