היו ימים שבהם עולם הפשע הישראלי נראה אחרת לגמרי.

השמות שהטילו פחד על מדינה שלמה היו זאב רוזנשטיין, יעקב אלפרון, יצחק אברג'יל, עמיר מולנר וריקו שירזי.

אלה היו ארגוני פשיעה ארציים, עם עשרות ומאות חיילים בכל סניף אזורי ומקומי, עם מערכי גבייה, הפצת סמים, הלבנת הון, סחיטה, הימורים והשפעה שחצתה ערים ומחוזות.

הם נלחמו זה בזה, התנקשו ביריבים, התמודדו מול המשטרה במלחמת התשה ארוכת שנים, ובעיקר החזיקו במעמד של "בעלי הבית" של העולם התחתון הישראלי.

שלב הביניים: כשהאימפריות נפלו, קמו מלכי המחוזות

המעבר משליטת ארגוני הפשיעה הארציים לשליטת ארגוני הפשיעה הערביים לא התרחש ביום אחד.

בין תקופת ה"סנדקים" הגדולים של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 לבין המציאות של היום, הייתה תקופת ביניים שבה הזירה הפלילית התפצלה לאזורי השפעה.

לאחר מבצעי האכיפה הגדולים של המשטרה, ובראשם פרשת 512 (ששינתה את מפת הפשיעה בישראל) לצד חיסולים, מאסרים ממושכים והסגרות לחו"ל -
האימפריות של רוזנשטיין, אברג'יל, מולנר ושירזי נעלמו ממפת הפשע הישראלית.

את הוואקום לא מילאו ארגונים ארציים חדשים - אלא צמחו "מלכי מחוזות".

ארגוני פשיעה אזוריים שהתמקדו בטריטוריה מוגדרת, הכירו כל רחוב וכל עסק באזורם, ונמנעו בדרך כלל מהתפשטות לשטחים שבהם פעלו גורמים חזקים אחרים.

בדרום ובשפלה בלטו במשך שנים שמות כמו שלום דומרני, בני שלמה, אייל נגר והאחים לביא.

לכל אחד מהם הייתה טריטוריה ברורה יחסית - מאזור רחובות ויבנה דרך אשדוד ואשקלון ועד יישובי הסביבה.

האחים ניבי (יניב) וחגי זגורי שלטו במשך שנים ארוכות בעולם הפשע המאורגן בבאר שבע ובנגב.

בנתניה ובשרון פעלו קבוצות מקומיות שהמשיכו את מורשת הפשיעה של העיר, כמו גל זוארץ, מתן ארביב אך ללא העוצמה הארצית שאפיינה את תקופת אבוטבול ושירזי.

וכך בכל מחוז קמו הברונים האזוריים שלחמו זה בזה.

למרות כוחם, הם כמעט שלא ניסו לבנות אימפריה ארצית בנוסח אברג'יל או רוזנשטיין.

אלא שגם עידן "מלכי המחוזות" לא נמשך זמן רב.

החיסולים, המעצרים והלחץ המשטרתי גרמו לרבים מהם להבין שככל שהפרופיל נמוך יותר - כך גדלים סיכויי ההישרדות.

דור המחזות הקים משפחות וגידל ילדים. הוא הבין שקשה מאוד לשרוד בעולם פשע שכבר אין בו את הכבוד של פעם וכל אח יכול לפתוח את הפה. המשטרה יושבת להם על העורקים והמתחרים חולמים להוריד אותם.

יותר מכל הם רוצים שהילדים שלהם יגדלו לעולם אחר. עולם ללא פחד, ללא פשע אבל עם בסיס כלכלי שהם יצרו עבורם.

דור המחוזות החלו לאחרונה להוריד פרופיל - יש להם יותר מידי מה להפסיד. הם אומנם בעולם הפשע. שומרים על הכסף הגדול שיש - אבל מבחינתם להיות כמה שיותר מתחת לראדר.

וכך - לתוך הואקום שנוצר - במקום ארגונים היררכיים עם עשרות חיילים, החלו לצוץ כנופיות קטנות וגמישות יותר - אלו שהיו החילים ורוצים לטעום מיותר כסף ויותר כוח וכבוד.

חלקן נשענו על שם של עבריין מוכר, אחרות על קשרים משפחתיים או שכונתיים וכולם מתבססים על קואליציות בין עברייניים שלא תמיד מחזיקים מעמד לאורך זמן.

וכך, דווקא תקופת "מלכי המחוזות" התבררה בדיעבד כתחנת מעבר בלבד - בין עידן הסנדקים היהודים ששלטו במדינה לבין המציאות החדשה של עולם הפשע בישראל.

בשקט, כמעט בלי שהציבור הרחב שם לב, מרכז הכובד של הפשיעה המאורגנת בישראל עבר מהשליטה היהודית לשליטה הערבית.

היום, לפי הערכות גורמים המכירים היטב את התחום, פחות מ-20% מארגוני הפשיעה הפעילים בישראל משתייכים לחברה היהודית, בעוד שהרוב המכריע פועל בחברה הערבית.

והפער הזה אינו רק מספרי. הוא גם פער של עוצמה.

ארגוני פשיעה וכנופיות פשע יהודיות לא יעזו להתעסק עם ארגוני הפשיעה הערביים וההבדואיים.

ארגוני הפשיעה הערביים העיקריים שמתמודדים מולם היום: 

ארגון אבו לטיף: פועל בצפון הארץ ונחשב לאחד החזקים והעשירים בישראל, ומעורב בסחיטה, פרוטקשן ופשיעה כלכלית.

משפחת ג'רושי: פועלת בעיקר באזור המרכז (רמלה, לוד) ונסמכת על היסטוריה ארוכה של סכסוכי דמים ופשיעה אלימה. הם עדין עושים שיתופי פעולה משמעותיים עם עברינים יהודיים.

משפחות חרירי ובכרי: "הבוררים של העולם התחתון" פעילים בעיקר בצפון:
מדובר באחד מארגוני הפשע הוותיקים והמסוכנים ביותר. מעבר לעסקי הפשע הרגילים (סמים ואמל"ח), ראשי הארגון מוכרים כ"בוררים" המשפיעים ביותר בעולם התחתון, שקובעים החלטות ומגשרים (או מכריעים) בסכסוכים בין עבריינים. הארגון מנהל סכסוך דמים היסטורי, רב-נפגעים, מול ארגון בכרי.

ארגון סמיר בכרי - שבראשו עומד סמיר בכרי (עבריין צעיר ואכזרי שנחשב לאחד היעדים המרכזיים של המשטרה). הארגון מתפקד כעין מיליציה חמושה המונה מאות "חיילים" ואנשי ביצוע. הוא מתמחה בחיסולים מוזמנים, סחר בנשק ואמצעי לחימה מתקדמים, הלוואות בשוק האפור וניהול רשתות הימורים.

הפשיעה המאורגנת בחברה הבדואית בנגב חדרה כבר מזמן לחברה היהודית:

הגולם קם על יוצרו

לפני שניים ושלושה עשורים, עבריינים ערבים רבים שימשו כקבלני ביצוע עבור ארגוני הפשיעה היהודיים.

הם גויסו למשימות נקודתיות, לגבייה, לאבטחה ולעיתים גם לחיסולים.

אלא שבמשך השנים נוצרה מציאות חדשה.

ארגוני הפשיעה הערביים והבדואים, בנו תשתיות משלהם, צברו כוח כלכלי עצום, הקימו מערכי נשק, גייסו מאות פעילים והפכו מגורם משני לשחקן המרכזי במגרש.

אם בעבר עבריין יהודי היה מפעיל עבריין ערבי, הרי שכיום במקרים רבים המצב הפוך.

העבריינים הערבים אינם זקוקים עוד לחסות של איש.

הם עצמם הפכו לכוח הדומיננטי בעולם התחתון ואין מי שירצה להתעסק איתם.

מדינה בתוך מדינה

היתרון הגדול של ארגוני הפשיעה הערביים אינו רק כסף.

הוא מבוסס גם על מבנה חברתי.

בעוד ארגון פשיעה יהודי ממוצע עשוי להחזיק עשרה או עשרים חיילים נאמנים, בארגוני פשיעה מסוימים במגזר הערבי והבדואי, קיימת מעטפת רחבה בהרבה של בני משפחה, חמולות ושבטים.

כאשר פורץ סכסוך, הוא עלול להפוך במהירות מעימות בין שני עבריינים למאבק רחב היקף המערב מאות אנשים.

החיבור בין כסף, נשק, נאמנות משפחתית ומנגנוני נקמה יצר בעשורים האחרונים מערכת עוצמתית שהפכה, במובנים מסוימים, ל"מדינה בתוך מדינה".

שוק הסמים כבר לא בידיים יהודיות

אחד השינויים הדרמטיים ביותר התרחש בשוק הסמים.

בעבר פעלו בו במקביל ארגונים יהודיים וערביים.

כיום, קשה למצוא ארגון פשיעה יהודי שמחזיק צינור אספקת סמים עצמאי לחלוטין.

מי שרוצה לסחור בכמויות משמעותיות תלוי כמעט תמיד בגורמים ערביים.

השליטה במקורות האספקה, בנתיבי ההברחה ובמערכי ההפצה העניקה לארגוני הפשיעה הערביים כוח חסר תקדים.

עבור כנופיות מקומיות רבות, יהודיות וערביות כאחד, הגישה לסמים עוברת דרך אותם ארגונים גדולים המחזיקים בנתיבי הייבוא וההפצה.

גם תל אביב כבר לא שלהם

אם פעם נתניה הייתה מזוהה עם ריקו שירזי, רמלה עם משפחות יהודיות ותל אביב הייתה זירה שבה פעלו ארגונים יהודיים רבי עוצמה, הרי שכיום התמונה שונה.

גם אזורי הכסף הגדולים של המרכז הפכו בשנים האחרונות לזירת פעילות משמעותית של ארגוני פשיעה ערביים.

הם נכנסו לתחומי הסמים, ההלוואות, הפרוטקשן וההימורים, ולעיתים אף מכתיבים מי יפעל באיזה אזור.

הכסף הגדול נמצא במרכז הארץ.

וכמו בעולם העסקי, גם בעולם הפשע מי שמזהה היכן נמצא הכסף - מגיע אליו.

סוף עידן הסנדקים?

אולי הסיפור הגדול ביותר הוא לא על עליית ארגוני הפשיעה הערביים.

אלא על היעלמות הדור הישן.

הדור של רוזנשטיין, אברג'יל, מולנר, אלפרון ושירזי היה דור של ארגוני ענק עם שאיפות ארציות.

הדור הנוכחי נראה שונה לחלוטין.

העבריינים היהודים של היום פועלים בעיקר בתוך גבולות עיר, שכונה או אזור גיאוגרפי מצומצם.

הם יכולים לייצר כותרות, להטיל פחד ואף להוציא לפועל מעשי אלימות קשים.

אך קשה למצוא ביניהם דמות אחת שמחזיקה בעוצמה הארצית שהייתה מקובלת לפני שני עשורים.

וכך, בלי הכרזה רשמית ובלי טקס חילופי שלטון, עבר מרכז הכובד של העולם התחתון הישראלי לידיים אחרות - לארגוני הפשיעה הערביים.

וכשמדברים על הצורך להילחם בפשיעה הערבית - צריכים להבין שזו לא בעיה פנימית שלהם - אלא בעיה שתתפוצץ בקרוב בפרצוף של כולנו