יש אנשים שבגיל 73 כבר מביטים בעיקר לאחור. ולדימיר עדיין מסתכל קדימה - אל האימון הבא, אל התחרות הבאה ואל המדינה הבאה שאליה יגיע עם מחבט טניס השולחן שלו.

הקשר שלו לספורט התחיל הרבה לפני ישראל. כבר בגיל 10, עוד ברוסיה, החל לעסוק בספורט, ומאז הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחייו. השנים חלפו, המציאות השתנתה, ולפני כארבע שנים הגיע גם השינוי הגדול, ולדימיר עלה לישראל והחל כאן פרק חדש.

אצל רבים מעבר למדינה חדשה בגיל מבוגר עשוי לסמן התחלה רגועה יותר. אצל ולדימיר קרה כמעט ההפך. הוא מצא מחדש את המקום שבו הוא מרגיש חי באמת - ליד שולחן הטניס. ומאז הוא לא עוצר.

בשנים האחרונות השתתף ולדימיר בתחרויות בישראל ובמדינות שונות בעולם. אוסטריה, אנגליה, מצרים, בולגריה וטורקיה הן רק חלק מהתחנות במסע שלו. בכל פעם מחכים לו אולם אחר, יריבים חדשים ואתגר שונה - אבל המטרה נשארת אותה מטרה: להתחרות, לתת הכול ולנסות לחזור עם הישג נוסף.

וההישגים אכן הצטברו. במהלך שנות פעילותו צבר ולדימיר לא פחות מ־171 מדליות וגביעים. בין היתר נרשמו לזכותו הישגים וזכיות בתחרויות בבולגריה ובאוסטריה, לצד הופעות בטורנירים בינלאומיים נוספים. המספר הזה לבדו מספר חלק מהסיפור, אבל הוא לא מספר את כולו.

מאחורי כל מדליה יש אימונים, נסיעות, שעות של הכנה והרבה מאוד נחישות. ומאחורי כל גביע נמצא אדם שבגיל שבו רוב הספורטאים כבר מזמן פרשו מתחרות פעילה, עדיין עולה לשולחן ורוצה לנצח.

יש משהו מרגש במיוחד בכך שכל זה קורה אחרי העלייה לישראל. ולדימיר הגיע לכאן אחרי חיים שלמים במדינה אחרת, ובתוך שנים ספורות כבר מצא את עצמו נוסע לתחרויות בחו"ל כשהוא מייצג את המדינה החדשה שלו. עבורו זה הרבה יותר ממשחק.

טניס השולחן הפך גם לשפה שלא זקוקה לתרגום. השולחן אותו שולחן, הכדור אותו כדור, ומולו עומד יריב שרוצה לנצח בדיוק כמוהו. אבל כשוולדימיר עולה לשחק מחוץ לישראל, הוא מרגיש שהוא כבר לא עושה את זה רק עבור עצמו.

אלא שמאחורי התמונות עם הגביעים והמדליות מסתתרת גם מציאות מורכבת יותר. השתתפות בתחרויות בינלאומיות כרוכה בטיסות, לינה, דמי הרשמה והוצאות נוספות, ובמצב כלכלי צנוע כל נסיעה כזאת הופכת לאתגר בפני עצמו.

וכאן נמצא אולי החלק האנושי ביותר בסיפור שלו: אדם בן 73 שמסוגל להתמודד מול שחקנים ממדינות שונות ולהמשיך לצבור הישגים, עלול לעצור את פעילותו לא בגלל היריב שמולו - אלא בגלל מחיר כרטיס הטיסה לתחרות הבאה.

ולדימיר אינו מספר את סיפורו כדי לעורר רחמים. הוא גם לא מבקש שיסתכלו עליו כעל מי שעושה דבר חריג רק בגלל גילו. מבחינתו הוא ספורטאי, והשאיפה שלו פשוטה מאוד, להמשיך להתאמן, להתחרות ולייצג את ישראל כל עוד הגוף מאפשר.

כשהוא מדבר על המקום של הספורט בחייו, הוא מסביר בפשטות שספורט מאריך חיים ומעניק אושר וסיפוק. במקרה שלו, קשה לחשוב על הוכחה טובה יותר לכך. כבר יותר משישה עשורים הספורט מלווה אותו, מעניק לו מסגרת, מטרה וסיבה להמשיך להציב לעצמו יעדים.

כעת הוא מקווה למצוא ספונסר או גורם שיוכל לסייע לו בעלויות הנסיעות לתחרויות. לא כדי לממן חיים נוחים יותר, אלא כדי שיוכל להמשיך לעשות את הדבר שהפך לחלק עמוק כל כך ממנו.

״אני אסיר תודה שאני בישראל. יש לי חדר של 20 מ"ר, קניתי רהיטים ואני חי בנוחות. אנשים עוזרים לי ומביאים לי בקבוקים למיחזור. בעבר קיבלתי באמצעות עמותה מארצות הברית מזון, אבל הסיוע הזה ניתן רק בשנים הראשונות ואחר כך נפסק. כשאני משחק בחו"ל אני מניף את דגל ישראל בגאווה", מספר ולדימיר, שמקווה כעת למצוא אדם או גוף שייקח אותו תחת חסותו ויסייע לו להמשיך להתחרות..

בגיל 73, ולדימיר לא חושב על לפרוש. כל עוד המחבט ביד ויש עוד תחרות באופק, מבחינתו יש עוד על מה להילחם - ועוד כבוד להביא לישראל.