בעודי עובדת על הלפ טופ, גוגל חשב שיעניין אותי משהו שקשור בנשים, או יותר נכון בהעצמתן. כפמיניסטית חשדניסטית שאני, האמנתי שגוגל באופן די צפוי מתאים לי את התכנים שבהם אני באופן שיטתי מתעניינת. כך, הוא מציע לי דברים דומים למה שאני גם ככה מחפשת. אז דפדפתי הלאה, כי אני מספיק מועצמת להיום, ולהפתעתי גיליתי את הפרסומת שהוצעה לי קודם, גם בפריים טיים בערוץ מסחרי. האם הטלוויזיה מותאמת אלי גם? האם היא מאזינה לשיחותיי? שואלת את גוגל על חיפושיי? שאלתי את עצמי (בראש, לא בקול רם, בן הזוג שלי גם ככה מפקפק בשפיותי). כך צצו להן כמו פטריות אחרי הגשם יוזמות "מעצימות" והמילים "נשים" או "פמיניזם" התחילו להיערם על מסך הטלוויזיה. פתאום יש פמיניסטיות בפריים טיים, פתאום הן בקליפים, פתאום יוצא סרט "היפה והחיה" שהוא כל כולו חזרה בתשובה של דיסני אחרי יובלות של סינדרלות כנועות.

בפייסבוק כל מיני גברים שכנראה נתפסים כ"אושיות רשת", או לפחות מנסים להיות, התחילו לפרסם סטטוסים כמו "החברה הזאת שאף פעם לא יכולה להיפגש" או "תייגו את החברה הזאת שנרדמת על השולחן בפאבים". פתאום השיח הסופר גברי שאנחנו לרוב מזדהות ומזדהים איתו, הפך בין לילה לנשי. כך יש ממש גברים שכותבים סטטוסים לא על "האישה הקנאית" לא על "אמא מנקה לפסח" אלא על השיח הפנימי בקשרים הנשיים. עד עכשיו היינו שק נחשים, רעות זו לזו, היום כנראה שאנחנו נתפסות כמי שמתקשות לקבוע לצהריים, או שהמחזור שלהן מתואם. האם מפריע לי שדווקא גברים מפרסמים סטטוסים כאלה בשביל לייקים שהם בסופו של יום כסף? כן, מפריע לי, אבל זה כבר לבלוג אחר.

תחרות סמויה - שאטרסטוק

אז ב"אח הגדול" זכינו לפיינליסטית פמיניסטית (או במילותיה בראיון ל"מאקו" "ניאו-פמיניסטית"); פרסומות בערוצים מסחריים מתהדרים בנשים ש"לא דופקות חשבון" או "לא מתנצלות"; חברות ביגוד נשיים כמו -comme il faut יוצאות בקמפיינים אנטי האשמת הקורבן; זמרות כמו מירי מסיקה וקרן פלס מצהירות בתוכניות השירה אותן הן שופטות על אהבתן הרבה לנשים ושולפות את צמד המילים "girl power" כדי להוכיח את בקיאותן בז'רגון; ועיריות יוזמות "צעדות להעצמה נשית" עבור נשות השכונות חדשות לבקרים. נכון שבתקשורת המסורתית נשים כמו קרן נויבך או הדס שטייף תמיד היו פרו-נשים ותמיד עשו עבודה מבורכת עבורן, אך כאן, בדיוק כאן, בהבדל בין כותבי הסטטוסים לקרן נויבך, אפשר להבחין בתופעה מעניינת - מסחור הפמיניזם.

אז עד כה, מנהלי התוכן, מפרסמים, מחלקות תרבות של עיריות וכיוצא באלה השתמשו בנשים, או יותר נכון בגוף הנשי כדי לייצר עניין. יום אחד, שאני חייבת לומר שאין לי מושג למה דווקא ביום הזה, התחילו לראות בנשים כצרכניות. בניגוד לעבר בו השתמשו בדוגמניות גם כדי למשוך נשים, הפעם הבינו שאפשר להרוויח כסף על בסיס השיח הנשי. אם ברווקות, אם בנישואים, אם בלידה – לנשים יש שיח אחר, שונה, שבימים אלה מתגבש גם לכדי יכולות צרכניות בגלל הרשתות החברתיות. הרשתות מייצרות מרחבי שיח עצומים בהם יש עשרות אלפי נשים שלא רק משתפות זו את זו בחוויותיהן ועל אשר ליבן, אלא גם ממליצות זו לזו על מוצרים, על ספקים, על חברות, על פוליטיקאים. המרחבים האלה גם יוצרים מחאה, ביקורת, דיונים ענפים כשעל כל אלה מנצחת – עליונות השיח הנשי.

אז פתאום התעוררו כל אלה עם הכסף והכוח  ואמרו – "היי, איך אפשר לנגוס בעוגת הזהב הזאת?" ומהעוגה הזאת חברים, יש לכולם, למה? כי אף אחד לא חשב לפתוח את התיבה הזאת קודם. לגרום לנשים לקנות לא כי הן רוצות להיות כמו הדוגמנית, לגרום לנשים לקנות כי הן רוצות לאהוב את עצמן. אז במקום לשנות את החקיקה, את חומרי הלימוד במערכות החינוך, את הפאנלים הביטחוניים במהדורת החדשות – הם אומרים לנו בואי תצעדי ביבנה עם עוד נשים 55 דקות ותסיימו בהופעה של שרית חדד ותרגישי מועצמת.

פשוט תדמיינו את מה שמוכרים לנו ביום האישה - רק כל השנה. במקום להתעסק בעניינים חשובים ביום האישה כמו המאבק בצרכני זנות, הדרת נשים, רצח נשים על ידי גברים ממשפחותיהן (ממוצע של כ- 20 בשנה) וכדומה, מוכרים לנו אודמים ב20% הנחה.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אודם, במיוחד כשהוא בהנחה!

אבל לא לשם כך הפכתי פמיניסטית. בטח לא בשביל שאיזה דוש יגיד לי מה זה לצאת עם חברות שלי ושאחת תמיד נרדמת על השולחן בפאב, בטח לא בשביל שמירי רגב תחליט שהיא פמיניסטית מזרחית כי יש אלקטורט (כן להצטלם בפאנן עם אייל גולן הופך אותך לפמיניסטית שאני אפקפק באמינותה!!).

ובכל זאת, למה זה טוב?

בתוך כל הדבר הזה, יותר ויותר נשים מעיזות לקרוא לעצמן "פמיניסטיות" וחלקן אפילו בודקות מה זה אומר עליהן, ומה זה המאבק הסופרז'יסטי ולמה השוויון המגדרי בישראל בשנות הקמתה היה מיתוס. גם אם זה לא גרם לה לבדוק, ברגע שהיא מצהירה על כך, מישהו או מישהי יבדקו מה זה אומר. בדרך הם ייתקלו בג'נדר סייד, בפמיניזם מזרחי, בפמיניזם אתיופי, בנזילות מגדרית, בטראנס. פמיניזם יפסיק להיות "פערי שכר בשנת 2016" ויתחיל להיות הבנה עמוקה של מערכות מדכאות שאי אפשר לטפל בהן במוצרי טיפוח ב50%.

בימים שבהן הגרסה הנוכחית של "היפה והחיה" הוא שובר הקופות החדש ושיש פמיניסטיות (או ניאו פמיניסטיות) בגמר תרנגולת הזהב ה"אח הגדול", כשמירי מסיקה וקרן פלס מהללות אחווה נשית – בימים כאלה צריך להכות על הברזל כל עוד הוא חם. כלומר, להתלונן זה קל, זה גם מתבקש. קשה להתבונן על כל הדבר הזה שנראה כמו תאטרון על חשבון אידיאולוגיה משמעותית. אבל מסחור הפמיניזם יכול להיות גם ברכה – אולי דווקא עכשיו, כשפוליטיקאים, מפרסמים, ראשי עיריות וכותבי תוכן רואים שיש כאן נשים, עם שיח, עם צרכים, עם רצונות שהמערכות שהם יוצרים מכבידים על נשים ברבדים וברמות שונות, אולי זה הזמן לדחוף לשינוי אמיתי.