שבת בבוקר והודעה מהסוג שאף אחד לא רוצה לקבל. "אבינו היקר מאיר דרוויש נפטר אמש. הוא היה איש טוב ואהוב. נודיע לכם על סידורי ההלוויה בהמשך. חזי וספי".

ביום ראשון הייתה ההלוויה של דוד מאיר. שער הגאולה, בית העלמין ירקון.

המשפחה מנתה שש אחיות ושני אחים. נותרו ארבעה - אח ושלוש אחיות, שייבדלו לשנים טובות וארוכות. תמיד מגיע הרגע שאנשים טובים, באמת טובים, נפרדים והולכים לעולם שכולו טוב. בעיניי הסידור הזה לא מוצא חן, אבל זה מה יש. אילו רק חווה הייתה אוכלת מעץ החיים ולא מעץ הדעת, היינו אולי טיפשים אבל חיים בלי סוף. ולא, אין לי שום מושג מה היה קורה אם היא לא הייתה נוגסת בתפוח, אבל מה זה רלוונטי. היא אכלה, ובתי העלמין מתמלאים עד אפס מקום.

× × ×

בכל פעם שמישהו במשפחה נפטר זה מחזיר אותי באופן טבעי לילדות, אל דוד מאיר הצעיר, זה שעם הזמן בגלל התכונות המיוחדות שלו הפך מבלי שהוא רצה לראש המשפחה. כך למשל בליל הסדר הוא היה הבוס וזה שקובע. כשדודה חנה ז"ל הייתה צועקת את ה"אחד מי יודע" המיוחד שלה, הוא היה מתמוגג ובעצם מכשיר את הסגנון שהפך לאחד מסממני החג. לא היה ולא יהיה על ה"אחד מי יודע" של דודה חנה, שבזכות בעלה, דוד לוקי, אני יודע לשחות. זה דוד יוסף והביקורים בפרדס שלו בראשון לציון, דודה מרגלית שאין על האורז שלה, דוד ג'ק שקפץ לביקור מאמריקה, דודה רבקה והטישפישטי, דוד בנו שהיה משחק איתנו בכדור ים כשהיה עושה לנו בייביסיטר, דוד חיים ש"גנבתי" לו את הפיאט 124, דודה לילי ושמחת החיים שלה, אבי יוסף היקר, כולם זיכרונם לברכה. וכל פעם שמישהו מת אני נזכר ומתגעגע.

× × ×

ליל הסדר, ולמעשה כל החגים, היו נערכים בחיק המשפחה. כל הדודים וכל הילדים בבית של סבא ברחוב רמב"ם. איזה כיף היה. דוד מאיר היה מהדודים שמדי פעם היה משתתף במשחקים שלנו, וצחוקו המתגלגל מתנגן אצלי עד עכשיו. לא היה ילד או ילדה שהיו מתחמקים מ"הלמעלה למעלה" שלו. הוא היה תופס את אחד הילדים הקטנים, מניח את הישבן שלו על כף ידו האחת ומניף אותו כלפי התקרה. מבחן קבלה למשפחה. הילדים היו מתים על זה (טוב, לא כולם) ועמדו בתור כדי שדוד מאיר יעיף אותם למעלה למעלה. והוא היה מעיף עד שהיה נופל לכורסה מותש ומתנשף.

× × ×

מאיר היה גם היחיד במשפחה שהיה לו אוטו בימים שבתל אביב היו יותר מקומות חניה מאשר אנשים. היינו משחקים "מדרכות" ברחובות שהיום צבועים בכחול ולבן ופגוש פוגש פגוש. אז בשנות השישים הכול היה פנוי. פה ושם היה איזה אוטו ברחוב, למשל הדופין של דוד מאיר, רכב צרפתי קטן שבגללו המציאו את החידה איך מכניסים ארבעה פילים לחיפושית קטנה. היינו נכנסים לאוטו, כלומר נדחסים, כמה שרק אפשר. שלושה מקדימה, שלושה מאחור ועוד חמישה ילדים על הברכיים. משהו שהיום, אני מניח, שווה שלילה לשנתיים ועשר נקודות. בהמשך הדופין השתדרגה לפורד קורסייר תכולה, אחותה של הקורטינה, ואז קצת התרווחנו. ואחר כך גם גדלנו, המדינה השתנתה והחבילה המשפחתית הנחמדה הזאת די התפרקה. המפגשים היום של בני הדודים מתרחשים בעיקר בשמחות או בהלוויות.

× × ×

דוד מאיר הוא האחראי לכך שאני אוהב קישקע. מדי פעם בחופש הגדול הוא היה לוקח אותי בקורסייר שלו לנסיעות עסקיות ברחבי הארץ, בין השאר בחיפה. הוא היה סוחר עורות ומדי פעם היה נוסע לצפון כדי לעשות עסקים. היינו (אני ושני בניו, בני הדודים ספי וחזי) מצטרפים אליו לנסיעה. הריטואל היה קבוע. מסע בין חנויות ובתי חרושת באזור חיפה, מסעדה בעיר התחתית, שם למדתי לאכול קישקע ואורז לבן. זה מה שהוא היה מזמין באופן קבוע. ביקשתי ממנו לטעום והתאהבתי. מאותו יום מאיר היה מזמין שתי מנות קישקע ואורז לבן ונראה די גאה בצלחת של האחיין.

את סוף מסע העסקים היינו מקנחים בחוף טנטורה, עולים על בגדי ים, הוא היה מוציא מהבגאז' גלגלי ים שחורים, היינו נכנסים למים וסוגרים את היום. בכלל, ים היה הבילוי המרכזי בימים ההם של החופש הגדול. מספר פעמים בשבוע הוא היה מגיע אלינו עם הדופין או הקורסייר, שורק את השריקה המשפחתית (ההמנון הצרפתי), היינו יורדים למטה ונוסעים לים. בדרך כלל לחוף בהרצליה, כי השמועות אמרו שהים של תל אביב הוא יותר ביוב מאשר ים. התל אביבים החרדים לבריאותם נאלצו לנדוד להרצליה או לבת ים.

× × ×

בשבתות היינו אחותי ואני מתארחים אצלם, ולפעמים חזי וספי היו מתארחים אצלנו כפעולת תגמול. אצלם למדתי שאת החמין אפשר למעוך במזלג ולארגן עיסה אחת גדולה שרק המועך יודע שהערמה כוללת שעועית, תפוח אדמה וביצה. במהלך היום היינו יורדים לשדרה - שדרות ח"ן בתל אביב - ומשחקים סטנגה כשהספסלים לצדי השדרה הם שערי הכדורגל שלנו. לא פלא שעם ילדים כאלה הנבחרת שלנו הגיעה למונדיאל. אני גם זוכר שהשכנים של דוד מאיר ודודה לילי היו אנשים נורא נחמדים. משפחת המבורגר, בעלי הבית של הראל.

חוויות הילדות האלה נגמרו מזמן, אבל בעת ההלוויה הכול צף מחדש כאילו זה היה אתמול. בהלוויה כולם אמנם דיברו על מאיר הצדיק והצנוע שהיה פותח וסוגר את בית הכנסת, אני אזכור לו את "הלמעלה למעלה", את הדופין, הקישקע בחיפה ואת הקורסייר. דוד מאיר היקר, אני לא יודע אם אמרתי לך את זה אי פעם, אבל אני מאוד אוהב אותך. יהי זכרך ברוך.