בערך בגיל 20 סיימתי מערכת יחסים ארוכה, ולאחר התחבטויות ותלאות רגשיות (כמו שאפשר רק בגיל 20) החלטתי שאני מוכנה לחזור לשגרת חיי הזוגיות.

הדייט בא לאסוף אותי בשישי בצהריים ונסענו לפאב שאני אוהבת בעיר השכנה. הכביש המרכזי היה עמוס וצפוף. צפירות רצופות ורמות התערבבו עם קול הכרוז של המשביר, מתגברות על ווליום הרדיו. ריח האגזוז והחום המעיק הבריחו אותנו אל חניון קרוב לפאב, רק לא לחפש חנייה בבלגן הזה. שלפתי שטר של 20 שקלים מהארנק והזדרזנו פנימה אל החניון הקריר.

כשיצאנו מהחניון, נכנסו אל הפאב הפתוח, שטוף אור שמש והתיישבנו. המלצריות, אותן הכרתי בשמן, הגניבו לעברי מבטים נרגשים.

קיבלנו את התפריטים. זה אולי השלב לציין שנכון לאותה תקופה האמנתי בכל ליבי שגבר צריך לשלם בדייט ראשון. לא אהבתי לקבל את החשבון ולעשות חצי תנועה לכיוון הארנק עד שהבחור בעל כורחו נאלץ לומר כנהוג בחוקי ריטואל החיזור "מה יש לך? עליי".

בגלל האמונה הבלתי מתפשרת שלי בנושא, אני משתדלת לא להזמין כמעט כלום, כוס שתייה ותו לא. התשלום נראה לי הכרחי, אבל רציתי שיהיה לו קל לשלם, או יותר נכון לומר – לא רציתי שזה מה שיעמוד ביננו, התשלום על כוס קאווה.

"כוס יין בבקשה" אמרתי.

"גם לי בא יין, אולי נזמין בקבוק? מה את אומרת?"  הוא שאל.

"יאללה" אמרתי, אם בא לו להיות לארג' מי אני שאתנגד.

"בא לך לאכול גם?" הוא חייך

"אה .. אפשר, אני לא רעבה במיוחד, אפשר גם לוותר". השבתי

"מה פתאום, לא שותים על בטן ריקה. את אוהבת גבינות אמרת נכון? יאללה תביאי לנו פלטת גבינות".

פלטת הגבינות היתה המנה היקרה בתפריט.

אקצר את מהלך הדייט לא רק כי הוא פחות חשוב לסיפור, אלא כי הוא היה משעמם. בזמן שהבחור לירלר על מותו של הסובייקט בעידן פוסט מודרני (חח סתם סתם הוא דיבר על כמה סמ"ק היה לו באופנוע וכמה הוא רוצה להשקיע או משהו כזה של בנים), אני בירכתי על היין שהתחיל לעלות לי לראש ולייצר עניין ביני ובין עצמי ("איזה גבינה היתה רוקפור לפני העובש...? וגורגונזולה? חח גורגונזולה..").

מפה לשם הגיע חשבון. בעוד המחשבות שלי שקועות בשאלה אם עובש מבשיל או מתסיס, אני עושה את חצי התנועה שלי לכיוון הארנק וכמעט מפספסת את המשפט האלמותי מפי הבחור המשעמם בעולם: "אז חצי חצי כן?"

תרבות החצי חצי משגעת אותי בלי שום קשר לדייט או לא, לא מאמינה בחצי חצי. מאמינה בהכל או כלום. אני כבר מעדיפה לשלם מחיר מלא מאשר להתחיל לחשב מי אכל מה, וכמה זה 168.90 חלקי 2. לאחר ששם חמישה שקלים לטיפ, הוספתי עוד 35 (בכל זאת, מלצרית בעצמי באותה תקופה) הרגשתי קצת מגוחכת ואולי קצת מרומה. אולי כי יותר מ"החצי חצי" שנאתי אותו על הטיפ הקטן שהשאיר, אולי כי שילמתי על החניון ללא היסוס ואולי כי הדייט פתאום גרם לי לחשוב שחבל על הזמן ועל הכסף שלי. איזו מן מחשבה משונה, הרי אני לא מבקשת שישלם לי על הזמן שלי, אני לא חושבת שאני או הזמן איתי יימכרו למרבה במחיר, גם ידעתי שלא נמשיך את הקשר, אז בכל זאת – למה היה לי כל כך חשוב שגבר ישלם בדייט ראשון?

את השאלה הזו הרחקתי מעצמי זמן רב. למרות שהוגות פמיניסטיות היו וודאי סוטרות לי על עצם ההתלבטות, אני מבינה את המורכבות שלה ונוח לי להתרווח אל תוך ספת מורכבות החיים הזוגיים ולשכוח שיש צרות של בינו לבינה בראשית היחסים.

זאת אולי נראית כמו שאלה עם תשובה אחת ברורה. הרי בתור פמיניסטית מוצהרת, שמרוויחה את לחמה בעמל ובכבוד ומודעת לקשר ההיסטורי והבעייתי למסורת העגומה של "תשלום בדייט ראשון", אני אמורה אולי לומר "נאה דורש, נאה מקיים" רוצה שוויון? תתחילי בבית, או יותר נכון בפאב האשכנזי ליד הבית. גברים מסוימים עשויים להגיד ובצדק, שנשים מרוויחות כמותם אם לא יותר, לכן יהיה טוב אם כל אחד יזמין כמה שהוא יכול להרשות לעצמו וישלם על חלקו. אולי יהיו פמיניסטיות שיאמרו, גם כן בצדק, "את מרוויחה פחות לא? הרי אין שוויון במשק, אז שלמי 30% פחות, כיאה לפערים בשוק".

אך כאן בדיוק מתפספסת הנקודה. המורכבות לא טמונה בפערים במשק, או בגובה השכר החציוני, המורכבות היא רגשית וכמובן – מגדרית.

כאן חשוב לציין, שאני מתארת את תחושותיי האישיות ותחושות חברותיי, ואינני חלילה שופטת או מכלילה את הנשים כולן. באופן שאולי יהיה קשה להסביר, חלקנו יוצאות מנקודת מוצא שגברים צריכים להוכיח את מידת הרצינות שלהם בנו. כלמודות קרבות בחיי הרווקות כפי שאנחנו, אנו רוצות לא רק לחוש שליטה בסיטואציה אלא גם להתענג על הרגע שאנחנו תופסות כמכבד, כאופטימי, כמסמל המשכיות - הרגע שבו אתם משלמים על כוס הבירה שלנו. זה אולי פתטי, וסביר שזה ששילמתם 30 שקל ביום שישי לא אומר שבהכרח תתקשרו ביום שבת, אבל לחלקיק שנייה זה מרגיש כמו כוח, כמו רגע קפוא על כף המאזניים.

אז לא, אני לא אומרת שגבר צריך לשלם בדייט ראשון, ובכלל אני שונאת שאומרים מה גברים או נשים צריכים או צריכות לעשות. אני כן חושבת שצריך לדון בזה שאנחנו מחפשות נקודות כוח להיאחז בהן כדי להרגיש שמכבדים אותנו, אני חושבת שזה בעייתי שהניסיון מלמד שגברים הם שקרנים עד שמוכיחים אחרת (או מראים קבלות), אני חושבת שזה מעניין שגברים זועקים שוויון מגדרי כשמדובר בחשבון מסעדה.

אני בעיקר מבינה למה אנחנו רוצות להרגיש שאכפת לדייט מאתנו, שבא לו שנהנה מהזמן איתו שנייה לפני שהוא משחק אותה אדיש בהודעות. אבל האם בהחלטה להניח את המאבק המגדרי בצד דווקא כשמדובר בקונפליקטים כאלה הקשורים בכוח, במיניות ובכסף אנחנו לוקחות את עצמנו כמה צעדים אחורה?
יכול מאוד להיות שכן.