21.01.17 / 08:02
מירב בנישו דרך ארליך, אוספת זכרונות מבית אבא בזמן
שנמצאת בחתונה משפחתית, ויוצקת את העבר לתוך ההווה והעתיד....
״אלוני תעזור לי... אתה זוכר שישנו לילה אחד כל הבני דודים אצל ממה ופפה?״. שולחת הודעת טקסט. אלוני, הוא בעצם אלון, בן הדוד שלי, הבכור מבין 5 אחים. הם ללא ספק דמויות נוף ילדותי. וגם אם כל בני הדודים שלי הם כבית בשבילי, דודה יהודית, דוד ז׳איס וילדיהם היו דמויות מרכזיות בתוך סיפור חיי. בטיולי שבת לקיבוץ נגבה וירושלים, בארוחות חג, בשינה משותפת, בשכונה ברח׳ בן אליעזר. במלא שעות שכונה...
ארז, האח השני, היה לי כתאום. בני אותו גיל, לומדים באותה שכבה במקיף ד׳. ״מה תמיד יש לחנונה? (שם המשפחה שלו) חנונה... ומה תמיד יש לבנישו? טישו״ - מילים עמוקות שהולבשו על הלחן העממי מהתכנית ״הבית של פיסטוק״, שהיה משעשע את כל השכבה שלנו, בעיקר כשהיינו ישובים בספסל האחורי באוטובוס, בדרכנו לטיולים השנתיים.
עכשיו אני בדרכי לחתונתו של אלעד - האח הצעיר ביותר. חנוך ואני מניחים את הילדים אצל סבא וסבתא ויוצאים לכיוון האולם.
חנוך שותק. שעות הוא יכול לשתוק. פעם נסע איתי מאילת עד אשדוד והחליף איתי 10 מילים. עצירה. עליות. ירידות. כאלה..... אז אני בלית ברירה נאלצתי לפתח עולם דמיוני שלם מקביל בראשי. כי אם אין אני לי מי לי...
זכרון ישן, כזה שכמעט נמחק מההארד דיסק שלי, תוקף אותי פתאום בדרכנו לחתונה. אנחנו ילדים - אני ואחותי הגדולה, פלוס בני הדודים שלי אלון, ארז ואורלי, כולנו בני אותו גיל פחות או יותר, ישנים אצל ממה ופפה (מילון לאשכנזים: סבתא וסבא).
אלון הכי גדול בן 11 אולי, ואנחנו מתחתיו בפערים של שנה האחד מהשני.
זאת הפעם הראשונה בה אני ישנה אצל ממה ופפה. חופשת פסח ואנחנו מקבלים במתנה מסיבת פיג׳מות משפחתית.
די מהר המיטות נפתחות, המזרנים נפרשים על הרצפה ואנחנו מוכנים לשינה.
דודה שרה מירושלים (כך נקראה תמיד), אחות של פפה, גם נמצאת שם. היא מבקשת מכולנו להיכנס למיטות ולישון. ״עוד מעט״, אנחנו מבקשים. ממה מחייכת, היא לא יודעת איך לכעוס עלינו. מסתכלת עלינו בעיניה הטובות בזמן שמסדרת את המטפחת התמידית שעל ראשה.
מקבלים עוד 10 דק׳. מהר מאוד שוב נדרשים לישון. הפעם נוקטים בשיטה חדשה, ״בטח, בטח לישון״, אנחנו עונים. נכנסים למיטות ומביימים נעילת עפעפיים. דודה שרה, במבט מלא גבורה וחיוך של ניצחון, נכנסת בחזרה לחדר השינה.
אבל לנו יש תכנונים אחרים, ורגע אחרי שמתפנה הסלון, נשלחים בני הדודים הנועזים לגנוב קצת מצות ויין מהמטבח של ממה. מתחת לשולחן, מי שפחות אמיץ (ואני ביניהם), ממתין בשקשוק ברכיים ובלב נרגש לחזרת הלוחמים...
היין והמצות בידינו. אנחנו אוכלים מעט, אפילו לוגמים מהיין.
נתפסים כמה דק׳ אחרי כי לא שמרנו מספיק על השקט.
דודה שרה כועסת. פפה צועק מחדר השינה שאנחנו מפריעים והוא רוצה לישון, ואנחנו מחליטים לשתוק. נכנסים למיטה מובסים.
חצי דקה שקט ואז נשמעת חבטה מתוך חדרו של פפה. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה. אלון נכנס מהר לחדרו של פפה, ״זאת כנראה הפרוטזה של פפה נפלה״, הוא מעדכן. פפה מפתיע את כולנו ומתחיל לצחוק. האיפוק הזה שחסם את דרכי הנשימה שלנו משתחרר. אנחנו צוחקים צחוק שלא ניתן לעצירה ב-15 הדקות הבאות. גם ממה לא מצליחה להתאפק. אפילו דודה שרה צוחקת. אבל רק קצת.
עכשיו אלון וארז עומדים בחופה ליד אלעד, יחד עם אריק ואיתי, כשאביהם לצידם, מהווים מעיין רשת בטחון, חומה החוסמת את כוח הזכרון, הכאב ובעיקר הגעגוע.
גם אימא שלהם שם, דודה יהודית. היא מאושרת. הבן הקטן שלה מתחתן.
לפני כשנתיים, בערב פורים, ביקשתי מדודה שלי יהודית, שתלמד אותי לעשות קוסקוס.
הגענו לביתם ב-21:00 בערב ממש במקרה, מיד לאחר סעודת פורים. ילדיי התעקשו, ולמרות שבדרך כלל בשעות כאלה אני מוותרת על הרפתקאות מהסוג הזה, הפעם התרצתי.
גם בביתם בדיוק סיימו לאכול את סעודת הפורים, מה שלא מנע מדודה שלי למלא לנו מיד צלחות ענקיות של קוסקוס, ולידן להניח לנו צלחת של מתוקים שדוד שלי התעקש שנטעם.
חשבתי שיהיה לי עוד זמן ללמוד להכין קוסקוס, את המטבוחה של ממה שדודה שלי ידעה להכין הכי טוב, עוגיות שתמיד הייתה מוציאה ברגע שדרכת על מפתן דלתה...
זכיתי לערב עם דודה שלי, מבלי לדעת שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.
בדיוק חודש אחרי, בערב פסח, היא נפלה. כולנו האמנו שתתאושש מזה. אין דבר כזה שדודה יהודית לא תצא מזה.
עוד פיסת חיים נתלשה. זכרונות שנצטרך לשמר בראשנו. שנפחד שייעלמו לנצח. ואיתם אולי גם מי שהיינו.
״מה הזמן מסמן לי זה הכל שאריות של החיים, ולחיות את הרגע להתחיל לאסוף את השברים״... עידן רייכל שר. לזכור את העבר, לחיות את ההווה. ככה אני מבינה אותו.
ככה שנחיה אותנו ואותם.
דודה שלי בטח פה איפושהו, אני חושבת לעצמי במהלך החופה. מרחפת מעל בניה האהובים, מברכת אותם בכל הברכות הטובות, מגנה עליהם. אוהבת אותם. כתמיד.
.