שנים שלא האמנתי שעוד יכול להיות לי טוב. שנדמה שכל מה שאמור להיות קל הפך להיות מורכב מדי וכלום לא זורם, לא קליל, לא קורה. מצאתי את עצמי נטולת אהבה וחסרת תקווה, לא מאמינה לכלום, בטח לא לעצמי. ונלחצת, מבלי לדעת נלחצת מזה. בוכה בלילות ולפעמים מרגישה כאילו הראש עומד להתפוצץ מרוב מחשבות. מקיאה את עצמי מלדעת עד כדי איבוד הכרה על הספה בסלון ולפתע קמה, צריכה לקחת עשן לריאות כדי להסדיר נשימה.

שנים שלא הצלחתי להסתכל לעצמי בעיניים, בטח לא לאהבה. מרוב שלא ראיתי כבר לא האמנתי שהיא קיימת וגם אם היא עמדה מולי לא הצלחתי לזהות אותה. אולי התעלמתי במודע, או לא רציתי להאמין שהיא רק רוצה לאהוב. ניסיתי להבין מה מסתתר מאחוריה, איזה אינטרס מתחבא מתחת לפרצוף היפה בדמותה.

שנים שעטיתי מעליי שריון כבד ובלתי נראה ממתכת, כזה שגרם לי לחלום שאני בלתי פגיעה, שלא ניתן לחדור אליי, שאני לא מרגישה שום דבר. ובפנים אני רכה כמו עוגיית חמאה שנמסה בכוס קפה של בוקר, מפציעה כמו שחר, מסנוורת מהאור של עצמי ודומעת. משקרת את עצמי כדי שלא יראו שאני רגישה, שחס וחלילה לא יראו שאני חלשה וינצלו את ההזדמנות כדי לפגוע בי.

שנים שכל כך כאב לי, שהרגשתי אשמה כי חייכתי לרגע באמת. שלקחתי שמחה טהורה והפכתי אותה למבוכה, שהתמסרתי לכאב והייתי עסוקה בלהסתיר את מה שכולם ראו. מנהלת הצגה, בימאית ותסריטאית עם קו מנחה אחד- שאף אחד לא יגלה שיש לי לב. 

שנים שאני יודעת שאני לא אל אבל אני מלאה רחמים ומעבירה ביקורת ודואגת להזכיר ששום דבר לא מחרמן. אני דיסוננס ובמקום להסביר, אני מלאה בכעס על אחרים שלא רואים ולא מבינים. ואולי מעולם לא עצרתי רגע לשאול את עצמי מה אני רוצה, אבל באמת. ופחות מידי עניתי לעצמי את התשובה שפחדתי לשמוע את עצמי אומרת בקול, שמא אאלץ את עצמי להתחייב לרצונות שלי.

שנים שעשיתי לעצמי רע בזמן שחשבתי שאני מגנה על עצמי. נכנסתי ל'לופ' של רדיפה בלתי פוסקת אחרי שום דבר בעצם. מרגישה שמגיע לי יותר, מגיע לי להיות מאושרת ואני יודעת איך זה אמור להיראות, או לפחות חושבת שאני יודעת ושום דבר לא מספיק טוב בשבילי. מגיבה אוטומטית, כמו מכונת ירייה, מפזרת ציניות כמו רעל ולוקחת מעצמי שאריות של אהבה. דורכת עליהן ומוודאת הריגה.

שנים שאין לי בעיה כאילו להתמסר, כמעט להרגיש אבל אף פעם לא לאהוב עד הסוף. אף פעם לא להישאר לישון מכורבלת, עטופה בנינוחות. שנים שחייבת להיות בשליטה ולדעת בדיוק מה עומד לקרות למרות שאף פעם אין לי מושג מה עומד לקרות אבל התחושה הזו, שאני מודעת ושולטת בעתיד אוחזת לי חזק במותניים, לא נותנת לי לזוז.

שנים שאני חושבת שההפך מאהבה זו שנאה ולא מבינה שאם אני שונאת אני בעצם עדיין אוהבת. שאני חולמת לא להרגיש כלום, כי כל מה שאני מרגישה נע בין כאב לעצב. מסתכלת על אנשים אדישים ומתה להיות הם. נמשכת אליהם אפילו. מסתובבת עם הצל שלי ברחוב וחולמת להתחלף איתו במקומות.

שנים שאני מספרת לעצמי את אותו הסיפור עד שנמאס לי לשמוע אותו, שבא לי שיהיה פעם אחת סוף טוב. חוזרת לחלום ומרחפת על עננים, עוצמת עיניים והולכת בקו ישר אל הלא נודע. בוטחת בעצמי שגם אם איפול או אטעה אצליח לקום ולתקן. ולאהוב.