שלחתי לאיתמר סט סדינים מ- 100% כותנה קומפלט, בצבע לבן צחור ארוז באיזה אתר באינטרנט שכיווצ'ץ' אותם לתוך קרטון חום כמו כל חבילה אפשרית. אני יודעת שזה נכנס לתוך קרטון אריזה חום כי לא מספיק שהזמנתי אותם מהאתר ההוא באינטרנט, הייתי כל כך לחוצה שזה יגיע ליעד, עד כדי שדיברתי עם השותף שלו לדירה ואמרתי לו שאני אדאג להביא את החבילה אליו פיזית. אז הלכתי לסניף הדואר הראשי ודרשתי את החבילה שהזמנתי ושילמתי עליה וקבעתי עם אורי, השותף של איתמר על הצומת הראשית של חולון. 

אלו לא היה סתם סדינים. אלו היו סדינים זוגיים, למיטה זוגית- למיטה של איתמר שאני בחרתי מבין אינספור האופציות שניתנו באתר עם דרישה מיוחדת וספציפית שעלתה לי הון תועפות- להדפיס על הציפה של השמיכה לחורף, שישים ושלוש מילים שכתבתי על איתמר מתישהו ודאגתי לשלוח לו במחווה של אהבה ורגשות שהוא גרם לי להרגיש, כמו במעין וידוא הריגה- וידאתי שהוא ידע שכתבתי אותן עליו, בהשראתו ושזה מה שהוא גורם לי להרגיש.

איתמר, בקרירות כאילו הוא גדל וחי חיים שלמים באלסקה, אמר לי כבר קודם לכן שזה נורא מחמיא לו שאני מחבבת אותו, אבל שהוא לא חושב שזה ילך בינינו. לא מספיק שהקביעה הזו שלו, מבלי ממש להכיר אותי הרגישה כמו סכין בלב, הוא גם סובב אותה עם זה שהוא אמר לי שאני לא הטיפוס שהוא יכול להסתדר איתו ושהוא מחפש משהו אחר, אבל אמר שהטקסט הזה שכתבתי בהשראתו ממש יפה ומרגש, ברמה כזו שבא לו להדפיס את זה ולתלות על הקיר בחדר השינה שלו.

ובאמת שהוא לא ממש הכיר אותי או אני אותו, אבל היה בו משהו שגרם לי לאהוב אותו ואוי אפילו קצת להעריץ. שלוות נפש כזו וראייה חיובית ונינוחה על העולם שישבה בול עם מה שחיפשתי שיהיה לי בחיים בתוספת לזה שהוא נראה די טוב. הכרתי את שלוות הנפש שלו בשיחות שניהלנו בפייס צ'ט או במפגשים אקראיים שיצא לי לפגוש אותו בהם בתל אביב ולי זה הספיק כדי להרגיש שאני מתאהבת בו.


במקום לקחת את המילים שלו שאמרו שהוא לא חושב שזה ילך בינינו, הדבר היחידי שישב לי בתוך הראש היה שהמילים שלי רגשו אותו ושבא לו לתלות אותן על הקיר. אז שדרגתי את הרעיון הזה והדפסתי את המילים שלי על המצעים, כהכנה לקרקע פורייה של תשוקה שמוגשת על מצע של אהבה.

השותף של איתמר- אורי, רק הבין שמדובר בסדינים ושאל אותי האם אני מעוניינת שהוא יניח לו אותם על המיטה או שגם יציע לו את המיטה. הסתכלתי עליו נדהמת והמומה ועניתי לו: "מה פתאום, זה כבר ממש קריפי", הודיתי לו וביקשתי שרק יניח אותם במקום שאיתמר לא יפספס.

באותו הערב, חיכיתי קפוצה כולי לרגע שהוא יגיע לדירת השותפים שלו עם אורי, ייכנס לחדר השינה שלו ויגלה את המתנה שלי שמחכה לו שם. כבר דמיינתי איך הוא שולח לי הודעת סמס וקורא לי לבוא אליו לחנוך יחד איתו את מילות האהבה שהודפסו על המצעים, מתחתם, מעליהם ובתוכם. אפילו עשיתי רגליים ונטרלתי את עצמי בכלל משיער מיותר, כולל שפם.

איתמר לא קרא לי לבוא אליו, הוא רק שלח לי הודעה מנומסת בוואטסאפ וכתב לי שזו ממש מחווה מקסימה ואפילו מרגשת. מאז, אני נעה בין חרטה על מחוות האהבה הזו, לבין אהבה לעצמי על התעוזה והיצירתיות שהפגנתי, למרות שהיא לא ממש עשתה את העבודה עבורי. אולי אני קריפית בעיניו ואולי הרומנטיקנית הכי גדולה שאני מכירה, ששלחה לבחור שהיא בקושי מכירה אבל הרגישה אהבה כלפיו מצעים עם שישים ושלוש מילים מודפסות על הציפה של השמיכה: "פעם בכמה זמן את קוראת רצף מילים שמישהו שלף החוצה כמו קוסם ישר מתוך הלב שלו וחושבת לעצמך אם אי פעם תזכי למילים כאלה שמוקדשות לך, לאו דווקא ממנו אלא בכלל, ממישהו שישפוך את אהבתו כלפיך בראוותנות מעוררת קנאה. מחפשת נקודות לזכותך שיגרמו למישהו לרצות אי פעם להנציח את הרגש שלו כלפיך. זה יכול להיות נעים בלב, לדעת שאת יכולה להיות מושא אהבה".