מאז שהתבגרנו, התחלנו לגחך למשמע ההצהרות, האזהרות והאיומים של המנהיגים כלפי האויבים – (אם רק תעזו לשלוח טיל אחד בודד....תראו מה נעשה לכם) ולבושתנו הרבה גם האויב הקטן והלא מפותח, הפסיק להתייחס ברצינות לאיומים ששינו מיום ליום קילומטרז' – (אם רק ייפול טיל אחד בשדרות, ואווו ואווו מה נעשה להם... ובהמשך - אם הם יעזו לירות על אשקלון - נפרק את עזה....ירי על אשדוד??? באר שבע??? הגזמתם!! אם הם יעזו לשלוח לעברם ולו טילון... נשתגע עליהם....נקרע אותם לגזרים) ובין איום לאיום מנופח יותר, הם התגרו בירי לתל אביב וירושלים... במקביל עוד ועוד אלפי טילים לישובי הדרום בלי יום אחד של שקט.

מה שנראה בעיננו כבלתי נתפס , כלא ייתכן שיפגיזו את שגרת יומנו ביום בהיר אחד, כלא אפשרי שהעזתיים יתעללו בנו כך ונתניהו יתרפס, כלא סביר שמתוך האדמה  יצוצו בני דודים עם דם בעיניים...אכן התרחש! אשכרה התרחש לנגד עיננו...והשאיר בנו צלקת ענקית של אכזבה ופיכחון חושים.

אם היו שואלים אותנו דקה לפני האזעקה הראשונה, על הייתכנות של מה שקרה... בוודאי היינו מבטלים  בגיחוך ובמחי יד את האידיוט ששאל ועונים שהתסריט מתאים לסרטים בדיוניים, או לתקופה של מלחמת העולם הראשונה ושיפסיק כבר לבלבל את המוח ולהפריע את מנוחתנו בשאלות הזויות...

אבל למדנו שמה שנראה כלא ייתכן, כבלתי סביר שהאזעקות יצרחו שוב ושוב ושוב לתוך ליבנו , שנרוץ שוב ושוב בבהלה למקלטים (וכן , אני מתבייש להגיד כמו עכברים) , מה שנראה כבלתי אפשרי שכנופיות קיקיוניות לא מפותחות מעזה ישביתו חצי מדינה, שראש הממשלה יתחנן בדרכו להפסקת אש והם מצדם יציבו תנאים קשים....אכן קרה... לבושתנו.

יש מאתנו שטשטשו את זיכרונות הטראומה "ממבצע" זה - עבור חלקנו נראה בעיניהם כאילו הוא התרחש לפני שישים שנה ויש מאתנו שסוחבים את הצלקת ומרגישים כאילו רק ימים ספורים עברו מאז.

שנתיים ל" צוק איתן" ממה שנקרא ע"י הממשלה מבצע (איך מבצע?? 50- - 100 יום זה מלחמה! מבצע אנטבה זה מבצע - טסים לאנטבה, מפרקים את המחבלים וחוזרים הבייתה עם השבויים)  באופן רשמי  צוק איתן מוגדר כ 50 ימי לחימה (אבל למי ששכח היו  קודם לכניסה לעזה– הפגזות של עוד כ50 יום ברציפות ומבחינתנו, תושבי הדרום המלחמה ההיא התמשכה יותר מ100 יום!!!) בה ספגנו ירי רקטות ומטחי אש מרצועת עזה, רצנו מאות פעמים למקלטים, תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם...ובזמן זה הרמנו את ראשנו לשמים להגיד תודה, תודה על הניסים והנפלאות של כיפת ברזל ...מה היינו עושים בלעדיה?

במקביל לאכזבות הקשות מהמנהיגים התפתחה כאן מנהיגות עממית מדהימה התגייסות ועזרה הדדית מפעמת, גילוי תעצומת נפש ואומץ לב של חיילי העם – או כהגדרת הממשלה – העורף. כן אנחנו הם העורף שאבדנו את הנאיביות והחלטנו לקחת את המנהיגות לידים.

אנחנו, העורף, האמנו  כשאמרו  לנו ש"מערכת הביטחון פועלת בשנים האחרונות אל מול מנהרות חמאס כפי שהאמנו לכל שאר הקשקושים והיום התפכחנו וכבר לא מאמינים שישנם בירושלים גאוני על שיודעים טוב מאוד מה לעשות ומתכננים 10 מהלכים קדימה.

היום אנחנו כמו הנוסעים שיושבים ליד הנהג (שלמרות שעשה כבר מספר תאונות, לא שללנו לו את הרישיון) אבל  אנחנו מתוחים, דרוכים ומפחדים שהוא לא יירדם שוב על ההגה.