הימים האלו הם הימים הכי ישראלים שיש – יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות.

אלו  הם הימים שמאחדים אותנו שוב, שמגדירים אותנו כעם, אלו הם הימים בהם אנו נזכרים שכולנו כאחד, שאנו קשורים זה בדמו של זה, תלויים האחד בשני או שנהיה תלויים האחד ליד השני...

דקות הצפירה, הדגלים המתנופפים על מרפסות הבתים ועל הרכבים, אלו הם הרגעים, אלו הימים בהם אתה מרגיש כחלק מגוף גדול, כחלק ממדינה יהודית שמגנה.
אתה מפנים עד כמה אתה חלק בלתי נפרד מאותו גוף, הכיצד ביחד הופכים לאחד והאחד הוא תמונה מרהיבה בעוצמתה. 

אין עוד מדינה בעולם שבבת אחת עוצרת מלכת לקול הצפירה למשך דקה/שתיים, כאילו מישהו לחץ על כפתור השלט.
אין עוד מדינה שמכבדת כך את הזיכרון של קורבנותיה,
אין עוד מדינה שהופכת בן רגע אחד כאחד! מחזה כזה מתקיים רק בישראל...

אחחח..כמה אני מתגעגע למילה "רק בישראל"...

פעם היינו אומרים אותה הרבה, כשחזנו נפוח ונימת גאווה פטריוטית הייתה יוצאת מגרוננו.
משום מקום היינו מחפשים ומוצאים את הגאווה הלאומית. אפילו בתפוזים שלנו התגאינו: "הכי טובים בעולם!" כך טענו בנחרצות מבלי לטעום את של האחרים... 

עם השנים הפכנו יותר ויותר ציניים והציונות החלה לקבל משמעות שונה מכוונת המשורר ויש שהפכו אותה למילת גנאי ויש שנכסו אותה לקבוצה מסויימת בעם והוקיעו ממנה קבוצה אחרת בעם...והנה קרע גדול נוסף.

במקביל הכותרות נוהגות להזכיר לנו מידי יום - כמה רע לנו, כמה שאנחנו לא יוצלחים ויש מתוכנו אשר ממש רומזים - שחבל בכלל שאנחנו קיימים.

אבל למרות כל הרעשנים הקטנים מן הקצוות שתופסים כותרות,  רוב העם בציון ממשיך ואומר את דברו בעוצמה רבה מבלי להוציא מילה - הוא תולה את דגל ישראל על מרפסת ביתו ועל רכבו עם הפנים לעולם, הוא מזיל דמעה, הוא מצהיר אהבה נאיבית וקסומה למולדת.
הצהרה נטולת אינטרסים, נטולת צביעות ונטולת מילים, הוא עומד דום בגאווה עצורה לכבוד מי שמייצג את זכות קיומה, הוא נאמן עד הסוף ולמרות הכול למדינה כנאמנות של אם לבניה כבנים לאימא.

הנאיביות המקסימה הזו היא הניצוץ שעוד נותר בנו מתקופת הגולה בה ערגנו למדינת ישראל, היא שאריות מתקופת הקמתה בה דברנו על המדינה כשלחלוחית מרצדת בעינינו, כששיער ידינו מצטמרר, תקופה בה אזרחי המדינה שרו בשאגה:" אנו אוהבים אותך מולדת..."

בשנים האחרונות השאגה הגדולה נבלמה עמוק בתוכנו... והיא רק מחפשת הזדמנויות להתפרץ במלוא עוצמתה.

השאגה העצורה תקועה לנו איפה שהוא שם, בין מחירי הדיור, בין כותרת בעיתון לצביעות שחוגגת, בין קשיי היום יום, בין פערים חברתיים שמנתקים אותנו האחד מהשני ויוצרים הבדל בין דם לדם.
וכך, בין אכזבה מהמנהיגים, לשקרים, לייאוש, לקשיי היום יום...השאגה בתוכנו הלכה ודעכה.

העם הזה הוא פטריוט מלידה - גם בלי שתתנו לו אצבע הוא ייתן למדינה את כל היד. כן, גם את הרגל ולמעשה את כל חייו....ו...כן, העם הזה אכן מקבל אצבע... רק שלעיתים קרובות מידי זאת אצבע משולשת.

ברגעים אלו, כשכול העם עומד דום כאחד - הטטיקון = כמו האדם השקוף ביותר ברחוב....חייבים מנהיגי ישראל להביט (לא רק ממרפסת ביתם) על העם הזה ולזכור שכולנו בעלי אותה הזכות בדיוק על המדינה שלנו.

העם הזה לא מבקש הרבה מידי - הוא בסה"כ רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד, הוא רוצה קורת גג, הוא מבקש דברים בסיסיים כמו למשל...כנות, שוויון, לחוש במציאות את מה שהוא קרא בספרים, את המילים שהוא שאג בשירים, את מה שחינכו אותו – שכולנו שווים בני שווים בישראל, שהמדינה הזאת נולדה למענו, שבניה ואבות אבותיו פדו אותה בדם כדי שהוא יוכל לחיות בה בכבוד ובביטחון בתחושה שהיא הבית היחיד שלו.

התפקיד של מנהיגינו הוא לממש את חזונם של החולמים, למלא את חובתם כלפי המקריבים, כפי שהנופלים ביצעו את שליחותם  ללא מילים.  
השליחות היא לשמור על השאגה העצורה בתוך כל אחד מאיתנו לעד.

השאגה הזאת היא זכות קיומנו כאן לעד:

השאגה הזאת שולחת חייל לקרב, היא מלכדת אותנו, היא האדרנלין, היא יוצרת שירים ואחוות אחים, השאגה הזאת נוטעת בנו חיים .

ואם המנהיגים שלנו לא יודעים לעשות זאת...אל נתייאש כי האחריות שלנו למדינה לא נגמרת בהטלת אחריות על אחרים.

התפקיד שלנו הוא להיות ערבים זה לזה, לשמוח, לשיר, להיות גאים באותה המדינה שצמחה מן הביצות והדהימה את העולם, האחריות שלנו היא גם לדורות הבאים.
תפקידנו לעקור את שורשיה השוטים ולהמשיך את דרכם של יזמיה ובוניה.
תפקידנו להיות הישראלים היפים, לתת דוגמה אישית ולא להתייאש, תפקידנו לשמור את הניצוץ כדי שחלילה לא יכבה, תפקידנו להאיר את מה שיפה וליצור את היופי שבה.

תפקידנו לשחרר את השאגה!!!"

שלכם באהבה - אייל