קרן אור דהויה חתכה את חשכת החדר. התעוררתי עירומה וניסיתי לזכור באיזה שלב במהלך הלילה השלתי מעליי את הבגדים. ריח מוזר מסביבי, תוהה אם היית כאן הלילה ומרוב עייפות לא שמתי לב או שהגעגועים אליך כבר הוציאו אותי מדעתי. לא הגיוני שהגעתי לשלב הזה שאני לא שמה לב או פתאום לא מתרגשת ממך. רק מלחשוב שאולי היית כאן אני מסתובבת טרופה בחדר.

הבגדים, זרוקים בתפזורת על הרצפה כאילו תשוקה פשטה אותם. הדלקתי סיגריה כדי להסדיר את קצב הנשימות שלי, מהרהרת בעבר כאילו יכולתי לשנות משהו שכבר קרה, בוכה רגע עם עצמי, כאילו נשבר לי הלב מרוב מחשבות ופחדים שיושבים לי כמו גוש סיליקון בתוך החזה, אבל לא במיקום הנכון. פוחדת לאבד אותנו. מנסה להביט אל העתיד ולא רואה שום דבר. חלק ממני רוצה להתחיל אתך הכל מחדש, חלק אחר לא מוכן לוותר על כל מה שכבר יש לנו. ויש לנו. גם השבור הזה מושלם, ממש כמו לב.

נפש מיוסרת, אמנית תוהה. עד שסוף סוף הגיע לי הטוב שייחלתי לו, אחרי ארבע שנים שלא הייתי בזוגיות נורמלית, שלא הצלחתי לפתח רגשות או לקחת נשימה עמוקה הוא נכנס לי לחיים, מלא בשמחה, תנועות ואגן שלא היו מביישים את ביונסה. קצת אחרי שהבנתי שבאת לי בול בזמן, כי בדיוק סיימתי לסלוח לעצמי על טעויות העבר ולמדתי לאהוב אותי מחדש, התחילו הצרות הרפואיות שלי. אין צורך לרדת לפרטים, גם אי אפשר לסכם את הזוגיות הזו עד כה במלא תשוקה עצורה שפינתה מקום למלא דברים אחרים, אבל תמיד מזכירה שמשהו לא בסדר, משהו חסר. ואיך זה שאתה איתי ואני כל כך מתגעגעת אליך? אבל אני בסדר ככה, אני מאה אחוז.

עומדת מול ארון הבגדים ומנסה למצוא את עצמי בתוכו. מתלבשת. השארתי בכוונה כפתור אחד פתוח בחולצה, יש דברים שלא בא לי שישבו כמו שצריך, לו רק בשביל שתגיד לי שפספסתי. מספיק לי לדעת שזרקת מבט לעברי, שעזבת לרגע את כל הדברים החשובים בעולם ותצחיק אותי. העולם הפנימי שלי רועש, מחפש מילים נכונות להביע רגש פשוט או בכלל מחפש שקט.

שירים עושים לי פסקול לחיים בלי צליל. אני נמצאת ויש לי מה לומר אבל לא באמת שומעים. מביטים אבל לא קוראים, כמו שלט חוצות שחולפים עליו בנתיבי איילון, רואים אבל לא זוכרים את הפרטים החשובים. מנסה להשאיר חותם ומרוב שמנסה לפעמים נשארת כמו כתם על חולצת חג חגיגית שברגע איבדה את יופייה. מנסה להסביר לך שהירח תמיד מלא, על כל צורותיו, במקום להסביר לך שגם כשאני לא מאה אחוז אני מאה אחוז. זה המאה אחוז שלי עכשיו.

ואתה, שותק הרבה יחסית לזה שאתה איש של מילים, תוהה אם זה מכיוון שעדיין לא שברתי לך את הלב ומיד מתאהבת בדממה שלך, אולי כי מעולם לא הייתי 'הארט ברייקר' ואני פשוט מחכה שתשבור את שלי.

מסתכלת על כוס היין המלאה וגומעת אותה במהירות, כי רחמים עצמיים על כל מה שאין לי קלים יותר ומטשטשים את מה שיש, בעיקר כששותים. ואתה, בא ממלא לי את הכוס בדימוי מושלם ללב. כל עוד אנחנו ביחד אנחנו מאה אחוז.