יום הולדת שמח, אשדוד שלי.
ברנדה אזרצקי
25.11.15 / 09:29
להאזנה לתוכן:
לכבוד יום הולדתה ה-59 של אשדוד, חזרתי אחורה לרגע שהגעתי אל העיר ועד היום.
בשנת 1998 הגעתי לעיר, אל "בית קנדה"- הבית של כל העולים החדשים.
הייתי ילדה בת 5 וחצי, עם קוקיות והרבה התרגשות שרק גברה ברגע שראיתי את הים. כי נכון, הגעתי מארץ הבשר, הכדורגל והאמפנדס- אבל זה לא מנצח את הים התיכון.
גרנו ברובע א' במשך זמן מה, שם הכרתי את החברה הראשונה שלי שמלווה אותי עד היום. רקדתי בקניון אשדוד לצלילי מופע בשפה שלא הכרתי, שחיתי ובניתי ארמונות בחוף בארץ חדשה וזרה וגיליתי את היהדות שלי- דבר שלא הייתי מודעת אלייו בכלל.
עברנו אל רובע ה', שהכיל את בית הספר "רננים" בו עברו עליי שש שנים של קליטה. למדתי שפה, הכרתי חברים, התגנבתי אל קניון לב אשדוד בימים בו הייתה גלידרייה ועם 10 שקלים וכמה דקות שאימא לא מסתכלת- יכולתי ללכת ולקנות לי גביע גלידה מאושר וענקי. קניון לב אשדוד היה מרכזי ואטרקציה גדולה והעיר הייתה פשוטה ושכונתית, לפחות מבחינתי.
כשעברנו אל רובע הסיטי, ראיתי איך נבנים כל הבניינים הגדולים, איך העיר מתפתחת והופכת לדפוס של עיר גדולה מבטון. גנבנו קרשים לל"ג בעומר מהבניין שהיום הוא הגבוה ביותר בעיר ואז היה רק כמה לבנים פשוטות, היו משחקים בגני השעשועים שהיום כבר די נטושים ודמיינו שאנחנו נסיכות על מגדל במגלשות הגדולות ביותר שהכרתי בינתיים.
אחרי כמה שנים, חלומי הגדול התגשם, ועברנו לרובע ד'. ממש מול הקשתות, החלון של החדר הפרטי שלי מציג לי נוף של הדבר שאני הכי אוהבת בעיר ובעולם בכלל- הים. אז, לא היה אמפי ולא היו זמרים מוכרים ששרו לי מתחת לחלון- ההתלהבות הגדולה ביותר הייתה בכך שאני מציקה לחברים שלי על הדרך הארוכה שיש להם ללכת בחום הביתה, ואני ממש עוד דקה בבית.
גדלתי בעיר אשדוד, גדלתי יחד עם העיר אשדוד, מבחינתי היא לנצח תהיה הבית.
השבילים שלה מייצגים כל דקה בהתבגרות ובחיים שלי, כאן הייתה הנשיקה הראשונה שלי, כאן רבתי עם החברה הכי טובה, כאן היה שברון הלב הראשון שלי. בפארק ההוא השתכרתי לראשונה ובמדרגות הבניין הזה הייתה הסיגרייה הראשונה שלי. על הבמה באולם הזה קיבלתי לראשונה מחיאות כפיים ובחוף הזה קיבלתי השראה למילים שלי, שהחלטתי לפרסם כשהחלטתי להפסיק להתחבא במגירה.
אין טוב מלהיכנס למקום בילוי ולהרגיש בבית, לשבת על הבר עם בירה ולהרגיש שאני יושבת בסלון שלי. החום, הקרבה, הצחוקים שמייחדים את העיר הזו.
כשהתחילה המלחמה באשדוד, הרגשתי צורך- להגן עלייה, לגונן, להראות מה הולך כאן ומה קורה איתנו ושאנחנו לא בורחים, אנחנו חזקים, זו העיר שלנו ובה אנחנו נשארים.
הגנתי עלייה עם המילים שלי, עם יכולת ההסברה, עם הדברים שאני הכי יכולה לעזור בהם.
לעיתים אני מרגישה שהייתי רוצה שהעיר תהיה טובה אליי כמו שאני אלייה. קיבלתי ממנה המון ואין בי שום כוונה לעזוב אותה- אך הפרטים הטכניים מטרידים. הייתי רוצה שיהיו בה מוסדות השכלה נחשבים, שיהיו בה מקומות עבודה רבים יותר, שיהיו בה מקומות בילוי מגוונים, שנוכל להרשות לעצמנו לקנות דירה בלי לחסוך עד גיל 50.
אני מאמינה שהעיר תשמור על הצעירים, תעשה הכל כדי שתהיה לנו ברירה ולא נהיה מחוייבים לעזוב אותה.
בינתיים, אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר בעולם- אשדוד היא הבית שלי, המקום הנוח והאהוב שלי.
וכמו ששלמה ארצי הגדול אמר- לא עוזבת את העיר עבור אף אחד.
יום הולדת שמח אשדוד.