אין לי מושג מה עומד לקרות. גם אם אתאמץ ממש חזק לנחש, או אסתמך על ניסיון העבר- לעולם לא אוכל לנחש מה תאמר לי. אין לי אלא להמתין לך, שתפצה את פיך ותפתח את הלב. אני מגיעה לפגישה איתך "אופנמיינד" ומחכה לשמוע מה יש לך לומר לי. במעמקי ליבי, אני מצפה ומייחלת שתציע כאופציה שנשכח מכל מה שקרה ונתחיל מחדש, שננסה שוב וכמו בסרטים הרומנטיים ההוליוודיים עוד לפני שאספיק לענות לך תראה את הניצוץ נדלק בעיניי ותרכון מעליי, ותנשק אותי נשיקה כזו שתגרום לרגל שלי להתרומם מעלה כאינסטינקט נגדי לכוח המשיכה שלך עליי. 

אני מחכה. אם בסוף תחליט לפגוש אותי, אולי כדאי שתדע שבבחינה של מערכות היחסים שלי לאחור הבנתי שמערכות היחסים שלי שאכן חיו לאורך זמן, תמיד כבשו אותי, הצליחו להוכיח לי שאני ראויה לאהבה שלהם ואני לעומת זאת, אף פעם לא ממש הצלחתי למכור את עצמי, כך שאין צורך שתבוא עם ארנק מלא.

במעמקי הבטן אני חוששת שאני הולכת שוב לאבד משהו שמעולם לא היה לי ולהתמודד עם שברון לב מדומה, כי אני אוהבת אותך, אבל לא באמת יודעת מי אתה. אין לי מושג באמת מה יקרה כשניפגש. בפעם האחרונה שראיתי אותך נמסתי מולך באיטיות כמו פסלון קרח ענק שהציבו תחת שמש חורפית- ולא היה לך מושג. היית עסוק בלכעוס, האל יודע על מה. חשבתי לעצמי שאין לי מה להתרגש מכל העניין הזה- שזה בינך לבין עצמך ולי אין קשר למה שעובר עליך. הלוואי והיה לי, אבל אתה לא נותן לי להתקרב אליך.

אני חושבת שאני אוהבת אותך יותר ממה שאני חושבת. זה קצת מוזר אז תקרא את זה שוב. לא יודעת מתי זה בדיוק קרה שהמילה אהבה, או יותר נכון הרגש הזה הפך למילה שאסור לומר, או לפחות עדיף שלא לומר. לא סקסי לרצות אהבה, או לפחות הרבה פחות מחרמן מכאלה שאומרים שהם לא רוצים. ואני, מה ביקשתי לי בחיים האלה- מישהו שיאהב אותי לפחות חצי ממה שאני אוהבת אותו- זה יספיק לי, האהבה שבי כל כך גדולה שנשבעת שזה יספיק.

כשניפגש תראה אותי, מסתובבת עם נחלים של אהבה בתוך הורידים ותבין שכבר יותר מידי זמן שלא תרמתי דם. בארבע השנים האחרונות, לא ממש נתתי ללב שלי לקבל אהבה. לאהוב הוא תמיד אהב, אבל לקבל לא ממש הרשיתי לעצמי. פקפקתי בכל אדם שניסה להתקרב. לא בטחתי באף אחד וגם אם נתתי למישהו לגעת בי, לא נשארתי לישון- זה כבר אינטימי מידי. אומרת שאני מפחדת להתמודד עם המילה הזו אבל מנגד אני לא יודעת להסתיר רגשות. אני לא מהבחורות האלה שיודעות לשחק משחקים ולהסתיר. דווקא מכיוון שאני משתדלת להיות ישרה וכנה בנושא הזה וכולם רגילים לכל כך הרבה בולשיט, יוצאת שהכנות שלי לא נראית אמינה- אוי אברוך.
בכל פעם שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו כל מה שנותר בי זו ריקנות עד כדי שהתחלתי לשקר לעצמי שאני לא רוצה לאהוב יותר, מחשש להרגיש כלום. מרגיש לך מוכר? אני לא יודעת אם בסוף תפגוש אותי ומה יהיה לך לומר. גם לא יודעת אם אני רוצה לנסות להיכנס ללב הסגור שלך או לפתוח את שלי. הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך אם היינו נפגשים, היינו יושבים ומנתחים זה את זו כאילו אנחנו איזה שני רופאים. או טיפשים.