הנה ימים אלו ימים לא קלים עוברים על חלק מעם ישראל וצריכים כולנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, להרגיש את הצער אשר חלק מעם ישראל מרגיש, בדאגה לחיים, בפחד של ילדי ישראל, "עמו אנוכי בצרה", לדעת שבימים אלו הקב"ה בצער יחד עם הצער של עם ישראל.
וידוע דברי חז"ל: כשבני ישראל נלקחו לגלות באוניות, השובים ספרו בכל אוניה כמה יהודים יש, כשהגיעו לבבל ספרו בכל אוניה כמה יהודים יש והנה פלא, מצאו שבכל אוניה יש עוד יהודי יותר במספר אשר לא היה, לא הבינו הבבליים מהיכן נוסף לכל אוניה עוד יהודי. שאלו וחשבו ובדקו עד אשר הלכו לחכמי ישראל בשאלה ודרישה להבין את הפלא הזה ולבסוף הסבירו גדולי עם ישראל שבכל אוניה הייתה השכינה הקדושה "עמו אנוכי בצרה", הקב"ה נמצא בצרה של כל יהודי ויהודי ובכל אוניה השכינה ליוותה את עם ישראל לבבל.
אף כן, כל הפחד ודאגה אשר יהודי דואג ומצטער הקב"ה עמנו בצרותינו. וכך "ותחת רגליו כליבנת הספיר", אמרו חז"ל: לקח הקב"ה לבנה מן הלבנים אשר הכינו בני ישראל בארץ מצרים בזמן השיעבוד והניחה תחת רגליו. אלו דברים שאין לנו בהם הבנה, אך ננסה להבין בפשטות, הקב"ה לקח את צרת עם ישראל ושמה מול עיניו לראות, להרגיש, "בכל צרתם לו צר", להקב"ה צר בכל צרה ובכל כאב של עם ישראל.
והנה בשבת קודש התעמקנו במצב אשר עובר ועבר בעירנו אשדוד, ראינו יהודים רצים לבית הכנסת ופתאום סימן של סכנת נפשות ומשתדלים למצוא מחסה ולהציל את נפשם. חשבנו בדעתנו מוסר גדול מאוד, היום כל דבר אפשר לקנות בכסף, החיים ניהיו יותר נרכשים, כל אדם מקל על עצמו על ידי תשלומים את חיו. ואף רואים, לאדם יש חיוב לאמר קדיש על אביו ואמו שנפטרו, משלם לאדם שיאמר עליו קדיש. וכן יש לרוב מקרים שאדם חוסך לעצמו דברים על ידי תשלומים. וכך הרגלנו את עצמנו בעולם הרכושני אשר אנו חיים, לשלם ולהקל, הכל נקנה בכסף ובשווה כסף, גם ילד אשר בוכה ומתעקש על דבר קונים את שתיקתו בכסף או בשווה כסף, מתנה וכו' ומרגילים אותו לעולם החדש שהכל נקנה בכסף ובשווה כסף.
אך האם מישהו יכול לקנות חולי שחברו חולה?, מישהו יכול לקנות בכסף שאדם אחר יתפוס מחסה במקומו מסכנת טילים?, לחולי ולדברים עיקריים אין קניה בכסף.
ודבר זה צריך ללמדנו מוסר גדול בחיים ודאי שמה שאפשר להקל טוב להקל, אך חייב לדעת את הגבול אשר אם עוברים אותו מאבדים את השליטה על הנפש של האדם והאדם מאבד את טוהר נפשו.
ועולה בדעתנו מעשה אשר סיפר לנו אחד מאהובינו בניו יורק, אשר ראה את בניו, דור שני לעסקיו הרבים, אשר מחפשים את הקל ואת חוסר ההשתדלות והמעשה. קרא לבניו וביקש ממנם שיפרסמו בכל המדינה שיש לו תפקיד בכיר ביותר בחברה הגדולה שלהם עם תשלום עצום, לשנה. הבנים שאלו את אביהם: מה התפקיד, אולי אנו ראויים לעשות אותו ועוד עם שכר גדול. אמר להם: לא, רק מומחה גדול ובעל ידע עם השכלה ולימודים גבוהים יכול למלאות את התפקיד החשוב. הבנים בצער פירסמו ההודעה בכל מקום אפשרי כמצוות אביהם והנה סיננו וסיננו עד אשר הגיעו למובחר המלומד שבכל הפונים אליהם. קבעו פגישה עם אביהם ואף הם באו לפגישה החשובה ועל פי דעתם הגורלית. ישבו יחד עם המועמד המלומד ברטט וחלחלה והנה אביהם פותח ואומר: תפקידך הוא לדאוג בשבילי על כל הדאגות שלי.
המומים כולם מה המלאכה הזאת הסביר ואמר האב: אני עייף מלדאוג כל חיי דאגתי אין בכוחי יותר כח לדאוג, אני נותן לך לדאוג כל דאגה שלי. הבינו בדיעבד את העבודה. לקראת סיום קם אותו עובד חדש האחראי על הדאגות ושאל את ידידנו האהוב והחביב: ואיך תשלם לי את משכורתי הגדולה אשר פירסמת וקבעתם?, ענה ואמר לו בעל הבית: זו הדאגה הראשונה אשר עליך לדאוג, להשיג את משכורתך ואני איני צריך לדאוג יותר. אמר האבא לבניו: לא הכל נקנה בכסף.
גם אנו צריכים ללמוד בימים אלו מוסר גדול, אי אפשר לשלם לאדם שימצא מסתור במקומנו, יש דברים שרק עלינו לפעול ולעשות.
ה' עוז לעמו יתן.
בשורות טובות ישועות ונחמות.