כיפור הוא סוג של השתפכות נפש, בקשות מחילה וכפרה.

מהו החטא הגדול והנורא שלי?

להבדיל מהיכולת שלי להביע רגשות בכתב, אני מתקשה לעשות כן בעל פה, לא מהסיבה של חוסר באוצר מילים או בטחון, אלא מתוך סגירות כזאת, שהיא לכאורה קשיחות אבל למעשה היא מעטה הגנה. מה שהופך אותי לקמצן במילים ובמחמאות.

אני יודע שאני מפסיד בכך שאני לא יודע להביע את האהבה, את הערכה, את השקיקה לאהוביי.

אני יודע שאני מונע מהם את החום שבן אנוש זקוק לו, את תשומת הלב המלאה, את הנתינה ובכך חטאי.

יש הבדל כל כך עצום בין הרגשות הפנימיים הסוערים לבין איך שאני מביע אותם בפועל.

כשאני למשל רק חושב על אימא שלי, אני נמס בתוכי כמו חמאה ורגש עצום של אהבה מציף אותי.

בפועל? אני ממעט לדבר איתה באמצע השבוע וכשהיא מתקשרת, אני קצר בדיבור.

איך זה מסתדר? הרי הייתי המאושר באדם אילו יכולתי לגור איתה יחדיו באותה המסגרת ולהתראות איתה יום יום. והיא? בוודאי אומרת לעצמה: "כך זה ילדים, עסוקים בעולם החדש שלהם...זה הגורל...".

אין ספק שיום אחד לא אסלח לעצמי על שעות שמנעתי מעצמי ומהוריי את השהות עימם.

אני ורק אני אשם על כל טלפון שלא צלצל, על שיחה שלא התקיימה, על תשומת לב שלא ניתנה, על אוזן קשבת שנאטמה, על מילת אהבה שלא נאמרה, על עוד תמונה שלא נחקקה בזיכרון, על רגעים שלא חווינו ומשברים קטנים שהם עברו ואני אפילו לא ידעתי שהתקיימו.

לך תסביר להורים שלך שהם חקוקים בלבבך במשך היום וכל יום ושעצם ההתעלמות המכוערת לא מעידה על עוצמת האכפתיות והאהבה...

יש פערים גדולים בין הרצונות התיאורטיים שלנו לבין המעשים.

אנחנו בדרך כלל יודעים מה נכון לעשות, ואנחנו בדרך כלל לא עושים אותו נכון.

כמה פעמים אמרנו לעצמנו:"איזה כיף היה?!" והבטחנו שנקפיד לעשות זאת באופן קבוע...

אבל משום מה....זה לא קרה.

החטא שלנו הוא בכך שאנו לא מקשיבים אפילו לקול הפנימי שמבצבץ בתוכנו והעונש על חטא זה הוא שאנו מפסידים את הדברים היפים והחשובים שממלאים את החיים.

הרגעים שאני יושב לכתוב את הטור האישי שלי, הם ההזדמנות לעשות עם עצמי חושבים, לצלול למעמקים או לעוף לגלקסיות  ומשם אני מביא תובנות חדשות על החיים.

כדי להגיע לתובנות אלו אנחנו חייבים את הרגעים האלו של חשבון הנפש, של לנתח את מה שהיה ומה שיהיה והנה לכם, לכולכם יום כזה – יום הכיפורים.

אין טלוויזיה ופיתויים. אין סידורים על הראש וגם לא חטיפים בארון. זה את ואתה עם עצמכם והאלוהים.

רק ברגעים כאלו אדם יכול לשפר את עצמו, להפיק לקחים, להסיק מסקנות....

זה בדיוק לא הזמן לבכות על מה שהיה כי אנחנו מנקים את עצמנו מהרע שהיה, ונותנים לעצמנו ולאחרים צ'אנס חדש להתחיל מהתחלה.

החוכמה היא לדעת לקחת את ההזדמנות שניתנה לנו. והיא ניתנת לנו אחת לשנה.

שלא בכל ימות השנה, ביום כיפור אנחנו מחויבים לחשבון הנפש הזה עם עצמנו.

מי שינצל את היום המיוחד הזה בדרכו הוא (וזה לא שאלה אם הוא דתי/מסורתי או חילוני גמור) הוא ירוויח מאוד באופן אישי. זה יעזור לו להיות אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה שלו. זה רק יכול לשפר לו את החיים.

ההזדמנות ניתנת לנו היום, השאלה אם אנחנו לוקחים אותה: האם אנחנו עסוקים בלהביט בשעון מתי כבר נגמר הצום, האם אנחנו רק מדקלמים את התפילה בבית הכנסת בלי להרגיש את המסרים שמאחורי המילים ומפעם לפעם שואגים בהתלהבות את הפזמון: "חטאנו לפנייך רחם עלינו" כי זו אחלה נעימה...

האם אנחנו לוקחים את היום הזה כדי לראות ים של סרטים, או לקרוא איזה ספר עבה ו/או עיתון להעשרת האינפורמציה....או ...

שנדע לנצל את החופש המוחלט מכל הפיתויים החומריים ופעם בשנה נחשוב באופן טהור וצלול ונערוך הכרות מחודשת עם הנשמה, עם החיים שלנו. נביט בהם כמבקר מלמעלה ונמליץ לעצמנו איך לשפר, איך לא לחזור על הטעויות של השנה שעברה, איך להתחיל את השנה החדשה כמו דף חלק, כמו תינוק שנולד.

נקום אל השנה החדשה כמו שהתעוררנו מחלום רע ואמרנו לעצמנו:" איזה מזל שזה רק חלום..."

נצא אליה כאל הזדמנות חדשה שניתנה לנו במתנה  ונגיד תודה.

אני מניח שברגעים אלו שאתם קוראים את הטור, כיפור עדיין לא יצא...

כל דקה היא זמן מופלא לחשבון נפש. תמחלו לאחרים ולעצמכם על השנה שהייתה כי השנה החדשה האמיתית, מתחילה למעשה ברגע זה, ברגע שעשיתם "ריפרש" לעצמכם - שניקתם וחידשתם את הנשמה.

קחו את ההזדמנות בשתי הידיים ושתהיה לכם שנה נפלאה!

סליחה אם חלילה חטאתי בכתיבה יהירה, סליחה שכתבתי שחטאי הגדול הוא בחוסר גילוי אהבה - בוודאי יש לי חטאים רבים אחרים, סליחה אם שעממתי, סליחה אם אכזבתי, סליחה אם פגעתי, סליחה אם טעיתי, סליחה שלא הבנתי וסליחה אם החסרתי איזו סליחה.

שלכם באהבה - אייל