להיות מניאקים של תנועה או לשעמם את אלוקים
21.12.18 / 09:00
כדי להתפתח ו/או לא לנבול, כדי למגנט, להתרגש ולרגש, כדי לעוף....חובה עלינו לשבור שגרה, להיות בתנועה תמיד ולהניע את האדרנלין בגוף.
החיים הם מניאקים של תנועה, כלומר אין חיה כזאת לעמוד במקום. מי שעומד הוא בעצם רק הולך ונסוג לאחור.
השגרה היא בדרך כלל הדבר שאנו מייחלים אליה, בורחים אליה, מתכרבלים בה, אבל השגרה יכולה להיות האסון האישי של כל אחד מאיתנו. מי שנכנס ללופ של שגרה ולא מצליח לצאת ממנו, חייו הופכים להיות אפרוריים ולנטולי הפתעות.
האדם הופך להיות מכונת הרגלים ושגרה .
השגרה גורמת, בין היתר, לעצלות, לדיכוי המחשבה היוצרת, לביצוע משימות אוטומטיות ולתחושות של שעמום וחוסר חשק, לקיבעון, לבירוקרטיה, לבורות.
כאשר האדם אינו מתאמץ להתחדש תמיד, הוא מזדקן והשגרה מכלה בו כל חלקה טובה.
בשורה התחתונה - מי שלא מתחדש - נובל!
-
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה"....(בראשית ב ז - סיפור הבריאה)
-
אייך לפרוח בגן עדן?
לעשות כל יום משהו חדש ולו הקטן ביותר, כל אחד על פי צו דמיונו:
להתעורר אחרת ממה שאנחנו רגילים, להתרגש, להתאהב מחדש בעולם או במי ממנו.
אפשר לעשות הכול - מהאלמנטארי ביותר ועד ההזוי לפי צו מצפונכם וגובה דמינונכם.
מה שאסור הוא להתקבע בשגרה! זה הופך אתכם לזומבים מהלכים.
בואו נחליט שכל יום נעשה משהו חדש שלא עשינו מזמן או לא עשינו מעולם:
נפגש עם מי שלא נפגשנו יובלות, נשחק בכדור, נשחה ביום כבלילה, נשתגע, נקרא, נצא לטבע, נרקוד, נלך לסרט ב..."דרייב אין", נשחק דוקים או חמש אבנים, נפתור סודוקו, נצא להליכה רגלית ביער, נערוך פיקניק ביום חול, נתנשק, נשמע דברי חוכמה ואפילו נלך לשעורי קבלה, נשאל, נסתקרן, נחקור, נצחק המון, נעיז, נתמרד, נאהב, נזיל דמעה ושוב נצחק, נזכר מה אהבנו לעשות בגיל העשרה ונטעם שוב, ושוב נצחק, נזכר על מה חלמנו להיות וננסה להגשים קמצוץ מהחלום או את כולו.
נחפש בתוכנו כישרונות שחבויים בנו ודוכאו עם השנים ונוציאם לאוויר העולם...
נצייר, נכתוב, ננגן, נשחק, נפלרטט, נשיר... ואז נגלה פתאום שחזרנו לחיים, שאנחנו פורחים מחדש.
-
יש שהחליטו לצאת ללימודים בשנות הארבעים פלוס, יש שיוצאים לחוגים, יש שמעלים יוזמות חדשות, יש שחזרו בתשובה ויש שחזרו בשאלה, יש שמשנים כיוון ו...יש שלא.....
אלו הם המקובעים.
-
החיים הם מניאקים של תנועה, כלומר אין חיה כזאת לעמוד במקום - כמו שמים עומדים הופכים לעכורים, כמו שהאויר חייב להיות בתנועה כך הטבע, כך האדם - חייב להיות בזרימה.
מי שמתקבע - הוא בעצם רק הולך ונסוג לאחור.
החיים לא יכולים להתנהל בלי תנועה. אין באמת בעולם שלנו המושג דומם - זה המצאה של שחקני ה"חי, צומח, דומם".
גם השולחן, הכסא, הבניין וכל מה שלמראית עין בלתי מזוינת, נראה לנו כדומם, הוא למעשה נמצא בתנועה בלתי פוסקת - לפי חוקי הפיזיקה - כל חומר מורכב מחלקיקים זעירים ביותר: אטומים ובהם פרוטונים ואלקטרונים הסובבים אותו במהירות עצומה, והם שמעניקים לו את צורתו האטומה. ברגע שהם יפסיקו להיות בתנועה בלתי פוסקת...העולם לא יתקיים!
-
כמו בחוקי הפיזיקה כך גם בברכת היוצר נאמר:
"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כלומר על האדם לשנות, ליצור לברוא וכו' - זה טוב עבורו.
ילד מטבעו הוא מגוון, מסוקרן, לומד, לוגם את החיים לתוכו, קם ונופל, מתקדם, משתנה, מתלהב, מחליף צורה וטעמים ועוד ועוד ועוד. ברגע שהוא מפסיק לעשות כן, הוא מתחיל להזדקן.
-
השגרה חשובה לשמור על השפיות ועל מה שהשגנו עד עתה.
אבל ברגע שאנחנו מתחילים לשעמם את אלוקים, שאנחנו יוצרים את הרושם שהתרומה שלנו לעולם היא בלשון עבר....הוא מתחיל את הספירה שלנו לאחור, עד לרגע בו אנו יורדים מהבמה.
היי.... לא להיכנס לדכאון, החייים מלאי הפתעות והזדמנויות, אתם לא שמים לב, כי נכנסתם לתוך קופסא. הקופסא נועדה להיות מקום מפלט למנוחה, אבל לא דרך חיים.
החיים המלאים הם מחוץ לקופסא, מחוץ לקבעון המחשבתי.... אז יאלה בואו נפגש שם!
שלכם באהבה - אייל בן שמחון