השבוע נחגוג 25 שנות נישואים. כן כן, 25 שנים חלפו מאז אותו ערב מרגש, עת ענד בעלי את הטבעת על אצבעי והודיע, בהפתעה מסוימת, "הרי את". "אתה זוכר את זה?" אני שואלת אותו ברגעי הנוסטלגיה, שחולפים מיד כשמתברר, למרבה הצער, שהוא לא זוכר.

כלומר, כן זוכר, אבל דברים אחרים לגמרי. לו היה מישהו כותב את סיפור אהבתנו כפי שאני זוכרת אותו ואת סיפור אהבתנו כפי שזוכר אותו בעלי, לא ניתן היה לזהות כי מדובר באותו סיפור אהבה של אותם שני אנשים. 
ועדיין, יש דברים שהפנמנו. למשל: אחרי 25 שנה בעלי כבר יודע שאסור לדבר איתי כשאני מתעוררת בבוקר בלי להגיש לי כוס קפה בלי סוכר, עם עוגייה בצד - ואני יודעת לא להתנפל עליו כשהוא נכנס הביתה, ומחכה בסבלנות עד שהוא יחלוץ נעליים, יתיישב על הכורסה וישאל, מרצונו הטוב והחופשי, "אז על מה את חושבת?". 

אם הזוגיות היא מסע בארץ לא נודעת, הרי שכבר עברנו את הטרשים של ההתחלה, את גיאיות אי-ההבנה ואת מצוקי העלבונות, והגענו סוף-סוף אל ארץ נחלי מים, בה אנו צועדים בבטחה בינות לעצים המלבלבים, קוטפים פירות להנאתנו ויושבים לשוחח בנעימות על עמל יומנו.
"אם היית צריך להשוות את הזוגיות שלנו לאיזו תמונה", פניתי לבעלי, אחרי שהתיישב בכורסה ושאל את ה"אז על מה את חושבת". "אם היית צריך לתאר אותה - באיזה משל או מטאפורה היית בוחר?".

בעלי עצם עיניים לכמה דקות. פעם יכולתי לחשוב שהוא לא שמע את השאלה או לא מתכוון משום-מה לענות, אבל אחרי 25 שנות אני יודעת שאם רק אהיה סבלנית, התשובה תבוא. "ובכן", אמר, "אנחנו תועי דרך, הולכים במדבר, בזיגזג. אני ברגל ואת על הגמל, מרוצה מהחיים". האמת היא שהתבאסתי. "תקשיב", אמרתי לו, "אין מצב שאני תועת דרך, על הגמל, במדבר, הולכת בזיגזג ומרוצה מן החיים". "בטח שיש", אמר בעלי, "כי את רואה פאטה מורגנה".

לפעמים אני שואלת את עצמי, בדכדוך עמוק: איך ייתכן, אחרי 25 שנות נישואים, שיהיו בין בני זוג פערים גדולים כל כך בתפיסת המציאות? את חושבת שאת נשואה באושר, רואה לנגד עינייך שדות ירוקים ועצים מלבלבים, ובעלך, אלוף נעורייך, מודיע לך ביבשושיות שהכל זה רק פאטה מורגנה. "וזה מה שאני אוהב אצלך", המשיך בעלי, "את האופטימיות. לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית שומרת על האופטימיות. לא משנה מה אני עושה, איפה אנחנו תקועים - תמיד את רואה את הצד החיובי".

כך התברר שמבחינת בעלי, סיפור הגמל הוא סיפור רומנטי דווקא. אכן, גם אחרי 25 שנות נישואים עדיין אין בינינו תמימות דעים בנוגע למהות הרומנטיקה, ועדיין קורה שמחווה רומנטית עדינה ומרטטת של האחד נרמסת מבלי משים על ידי מגף השגרה של האחר. אבל אני לא מתייאשת: אני הרי אופטימית מטבעי. ממש לפנינו פרושים מרחבי הזמן של השנים שבפתח. אני מתפללת שיינתן לנו די זמן לנסח מטאפורות רומנטיות לאינספור. הלוואי שבעלי ימצא את הדרך לעלות מהמדבר והלוואי שאני אמצא את האומץ לפקוח עיניים ולרדת מהגמל. אז נוכל, אולי, לפסוע ביחד ולנוח על העשב הרך, ליד מעיינות מים חיים, ועל ראשינו חופה של כוכבים.

נכתב ע"י מיכל ווזנר ופורסם לראשונה במגזין "נשים"