אנשים רבים מתקשים לבקש עזרה גם אם הם סובלים סבל רב. אז בואו נתבונן רגע על המושג "בקשת עזרה" מהבחינה הרוחנית
השבוע אני רוצה לדבר איתכם על הקושי שלנו כאנשים לבקש עזרה כשקשה לנו, כשאנחנו לא מסתדרים לבד וצריכים סיוע בדמות של עצה, הכוונה, מילה טובה או אפילו סיוע פיסי.
ביומיום שלי אני פוגשת במנעד רחב של האוכלוסייה, ובתוכם כל הספקטרום של נשים וגברים, אבות ואמהות, סבים וסבתות, גרושים וגרושות, רווקים ורווקות, חיילים, סטודנטים ועוד כהנה וכהנה.
כאשר הגעתי למצב שבו אני פוגשת אותם זה אומר שהם כבר לא מתלבטים באשר לעזרה, הם כבר החליטו לגביה, בחרו בה, וכעת הם בצעד הבא, תחילתה של ההטבה בחייהם.
ואז, מה קורה? הם מגיעים לפגישה, אישית או קבוצתית, מתיישבים על הכורסא, ואז לרוב יש רגע של שקט קצר, שבו הם אוספים את המחשבות שיש בראש לכדי משפט של התחלה. חלקם מתקשים למצוא את את המילים שיפתחו את השיח וחלקם ברגע שפותחים את הפה, המילים יוצאות מהן בשטף. חלקם מהססים וחלקם פורקים את הכל בו במקום.
לא משנה איך ההתחלה הזו נעשתה, בסוף כולם מתחילים לדבר את הסיבה שלשמה הגיעו, וכשהם מדברים, רבות הפעמים שהם מתארים מצב שנמשך זמן רב, התמודדות שהם עומדים מולה זמן מה. יודעים שהדרך שלהם לעזור לעצמם היא מוגבלת וראוי לשמוע התבוננות אחרת, נוספת, ממישהו שמחוצה להם אשר יכול לשפוך אור ואולי אף לעוץ עצה אשר יכולה להקל על המצב.
ועדיין, עובר לפעמים הרבה מאוד זמן, חודשים ואפילו שנים, עד שהם פונים לבקש עזרה לבעיה אשר מטרידה אותם, או תחושה שמחריפה עם הזמן כיוון שלא מקבלת התייחסות. לעיתים, הם משוחחים עם אדם קרוב ודבר זה מקל עליהם את התחושה הלא נעימה באופן זמני, אך הבעיה עודנה נמשכת. ובכל זאת, לוקח להם זמן עד אשר הם פונים לגורם אשר יכול לסייע, להקל עליהם בדרך זו או אחרת.
מדוע זה כך? אם נחשוב על זה באופן רציונלי, יכולות להיות מספר סיבות מדוע לוקח לנו זמן עד אשר אנחנו פונים לבקש עזרה. זו יכולה להיות הרגשה שאנחנו יכולים להתמודד לבד עם הכל ואנו לא באמת צריכים עזרה; בושה שאנחנו לא יכולים להתמודד עם הבעיה שלנו לבד; קושי להיחשף בפני אדם אחר; לא בטוחים לאן לפנות; או נסיון עבר שביקשנו עזרה אך מסיבה כלשהיא התאכזבו ממנה.
הטור היום מוקדש לאלו שמזדהים עם הקושי הזה, לבקש עזרה, עצה, הכוונה, נחמה. טור זה אינו בא לשכנע אתכם לבקש עזרה, להראות שזה חשוב או שחייבים לבקש עזרה על מנת להתרומם ממצב זה או אחר. ממש לא. הטור הזה קודם כל מוקדש לשנות את התפיסה בנוגע לנושא של 'בקשת עזרה'.
אני רוצה להציע לכם נקודת מבט חלופית למילה עזרה, כי אני - אינני מאמינה במילה הזו - 'עזרה'. לטעמי זו מילה שמתארת אדם שאינו יכול באמת לעזור לעצמו וצריך אדם אחר שיסייע לו. אני מאמינה שלכל אחד יש את היכולת לסייע לעצמו, היכולת הזו קיימת בכל אחד ואחת.
לכן, מנקודת מבט רוחנית, מהי 'בקשת עזרה'?
"בקשת עזרה זו למעשה - נתינת עזרה. כיצד? משום שבקשה לעזרה מסייעת לאחר להביא מתוכו סיוע. אנשים אשר מרפאים אחרים מסייעים לרפא את עצמם בעזרת האחר, ולכן, כאשר אתם ניגשים לבקש סיוע אתם עוזרים לאותו אדם להביא מתוכו את יכולת הריפוי. לכן יש הרבה מאוד אנשים המסתובבים בעולם ועושים מעשי חסד עם אחרים. הם מביאים את הריפוי. סבל יהיה כל עוד אנשים לא מוצאים בעצמם את אומנות הריפוי".
ובהסבר יותר פשוט, יותר ארצי, שנוכל יותר להתחבר אליו? לא כולנו אמא תרזה...
"זה הנותן את הריפוי מחכה ומצפה לתת אותו, הוא משווע לכך".
אך הנושא הוא לא לתת עזרה - הוא הקושי בלבקש עזרה. מהי בקשת עזרה ומדוע קשה לנו לבקש עזרה?
"כי זה מצהיר על כך שביסודו של דבר, אין אנו יודעים עדיין את יכולות הריפוי שבתוכנו פנימה, ולכולכם יש אותן כיוון שכולכם נולדתם איתן. הרי לנשמה אין באמת גוף ולכן אין היא באמת חולה, או מתה. היא מושלמת תמיד. בקשת עזרה ביסודו של דבר מעידה על כך שלא למדתם עדיין להביא לידי ביטוי את הריפוי האישי שלכם - אותה התכונה אשר טבועה בכל אחד ואחת מכם, כי אתם ניצוץ נשמתי של הבריאה, אשר לא יודעת נזקקות מהי".
אז מה עושים במקרה כזה?
"אינכם באמת מבקשים עזרה לריפוי כאשר אתם פונים למישהו אחר אשר כבר למד את אמנות הריפוי - אתם בעצם פונים למורה, אשר ילמד אתכם את אומנות הריפוי. בדיוק כפי שהאחד הוא מורה, השני הוא נגר, השלישי הוא קצב - כל אחד יודע את אומנותו ויודע ללמד את האחר. כל אחד ותכונותיו, כשרונו, תחום התמחותו.
"לכל נשמה יש את היכולת לרפא את עצמה - ההבדל היחידי הוא שחלק מהנשמות לקחו על עצמן גם את הרצון ללמד אחרים איך לעשות את אותו הדבר. כך שלמעשה אתם תלמידים - אתם לומדים את עצמכם גם דרך הלמידה איך לרפא את המכאובים שלכם כאנשים. דעו את עצמכם - דעו את הריפוי המתאים לכם. כמו גופכם, כאשר אתם נחתכים הוא מתאחה מעצמו, העור מגליד עד שהפצע נעלם כלא היה - כך גם אתם יכולים לרפא נפשותיכם".
חישבו על כך- האם ייתכן שאנחנו מבוששים לבקש עזרה כי אנו עדיין לא באמת מוכנים ללמוד לרפא את עצמנו? האם יש סיבה אשר בגינה אנחנו בוחרים לחיות בעצב? בכאב? בכעס? הרי לכאורה, אף אדם שפוי בדעתו לא יבחר בעצב על פני שמחה.
בפשטות, המסר אומר:
אל תהיו מטופלים - תהיו תלמידים.
יומיום אתם נכנסים בינות כתלי בית הספר, שהוא חייכם היומיומיים.
נכנסים כל פעם לשיעור אחר, לכיתה אחרת, בה אתם לומדים את עצמכם.
באחת מהכיתות אתם לומדים את אומנות הריפוי של עצמכם.
וברבות הימים אתם תסיימו את בית הספר, עם הידע לרפא את עצמכם, ואולי תבחרו להמשיך, לרפא גם מישהו אחר.
בדיוק כפי שעכשיו, בשניות אלו ממש, שבהן אתם קוראים את המילים הללו, לומדים דבר מה חדש, ממורה אשר כבר עברה את הדרך שלכם כדי להביא אותה הנה במילים ובמסרים. מורה, שהיא בעצמה, גם כן - תלמידה של החיים.
יפעת סנטו היא מתקשרת ומנטור רוחני.
מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ 054-3339791- , באתר הבית להתפתחות אישית ורוחנית או במייל
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
