"אבל זה לא מסוכן עכשיו? אני מפחדת שניה.."
"אמא גם אני אבל כבר אין לי אוויר..אני חייבת את זה ואני טסה, את באה או לא?"
כמובן שהיא באה.
היא תמיד תבוא, כי היא יודעת למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאין לי אוויר, היא מרגישה אותי ותמיד הרגישה ובגלל זה שתינו לא יכלנו לתת כבר להפחדות של החדשות והסביבה להשפיע.

אני חלילה לא מנסה להישמע גיבורה גדולה כי התקופה הזאת והווירוס הארור הזה זה לא צחוק ולא משחק ובגלל זה כמובן שנזהרנו ועשינו מלא חיסונים לפני ליתר ביטחון, אמא הייתה בקשר רציף עם משרד הבריאות והשגרירויות בארץ ובעולם כל כמה ימים ליתר ביטחון וגם כשהגיע יום הטיסה בכל שדה תעופה שאליו הגענו היינו עם מסיכה על הפנם וברזים של אלכוהול זרמו לפני ואחרי כל פעולה "שיהיה ליתר ביטחון".



כשאני חושבת על זה ה"ליתר ביטחון הזה" זאת התגובה הראשונה לפחד שלנו "אני אקח מטריה ליתר ביטחון" ,"לא אראה רגשות ליתר ביטחון", "ליתר ביטחון עדיף שלא אגיב" ועוד ערמה של "ליתר ביטחון". אבל איפה הביטחון?

לפני כמה חודשים הכרתי מישהו מדהים! היה לנו חיבור נורא טוב, כזה שפשוט מרגישים ואי אפשר להסביר. היה לנו ממש כייף ביחד אבל בסוף הוא החליט לעזוב. הוא אמר שהוא מפחד, הוא פחד מהטוב.

מה? למה שתפחד מהטוב? זה לא אמור להיות המטרה בחיים של כולנו? שיהיה לנו טוב? לא משנה.

ליתר ביטחון הוא עזב. כדי שליתר ביטחון לא יפגע או ייפגע.
אני מדברת על זה כאן הרבה, על פחד.  וזה כנראה רק כי הבנתי לפני שנה כמה כוח יש לפחד. ויש לו כוח. כמה דברים אנחנו מפספסים בחיים בגלל פחד, כמה אנחנו תוקעים את עצמנו בגללו וכמה הפסד יש בו, בפחד.



לפני שנה הייתי בתקופה הכי מוצלחת של הקריירה שלי, היה לי הכל אבל בעצם הרגשתי שלא היה לי כלום כי פחדתי.

פחדתי שמדובר רק בתקופה זמנית והיא תחלוף אז מראש לא הסכמתי לעצמי לשמוח מההצלחות שלי. פחדתי שיחשבו שאני מתלהבת, פחדתי שכל מה שיש לי לתת לעולם זה רק תמונות יפות , שאין לי ערך , שהמשפחה שלי כבר לא רואה אותי , שהסביבה שלי לא נכונה לי, שהחברים שלי ל באמת חברים שלי, שלא אתקבל ללימודים ואכנס ישר לסטטיסטיקה של "דוגמנית אז אין לה שכל" כמו שהמורות שלי בתיכון היו דואגות להזכיר לי ועוד רשימה של פחדים ארוכה מאוד.

בשנה הזאת מצאתי את עצמי חולה המון, חשבו שזה סתם בגלל לחץ וחילופי עונות ועוד בולשיט כזה או אחר אבל אז הגיעה נקודת השבירה של התקופה הזאת. השבירה הייתה כשהייתי מרותקת למיטה חודש וחצי כי גילו שהתפרץ לי "מונו" או במילים אחרות – מחלת הנשיקה. מי שלא מכיר את הווירוס הזה קודם כל – מאחלת לכם שלעולם לא תדעו, אבל מי שמכיר יודע כמה כוח פנימי צריך בשביל להבריא מזה.

חודש וחצי להיות עם 39-41 ממעלות זה לא פשוט ולא נעים להרגיש בין חיים למוות כל יום כל היום. בנוסף לכל הטוב הזה, כל הפחדים שלי גם התממשו בסופו של דבר. לא התקבלתי ללימודים שכל כך רציתי להתחיל, הצילומים לאט לאט פחתו, החברים שאז ענו על ההגדרה חברים הסתננו להם אחד אחד, לא יכולתי להתקרב לאיש ובגדול? מה שהרגשתי באותו חודש וחצי הזה היה שאני פשוט מובסת.

הפחד הביס אותי, הייתי שבר כלי במלוא מובן המילה וכל זה רק בגלל חיידק קטן והכי מסוכן-פחד. פחד שהגדיל את הרעות ושיתק אותי מלהאמין, לעשות ולנסות.  

יש לי עדיין הרבה דברים שמפחידים אותי בראש וכנראה שתמיד יהיו אבל פרופורציות! למדתי בחודש וחצי הזה על בשרי שעדיף להחליף את הפחד בזהירות. ההבדל בין השניים שפחד עוצר אותך מלנסות מההתחלה וזהירות נותנת לך אפשרות לנסות רק עם אצבע על הדופק, עם עיניים פקוחות.



בסופו של דבר אחרי יומיים של טיסות הגענו. עם זהירות ובתשומת לב רבה למה שקורה סביבנו אבל פחד לא היה שם. אנשים ממשיכים לנסוע, לטייל, לחוות, לראות ולצבור חוויות.. החיים ממשיכים לכו תרגישו אותם, תראו אותם, תחוו אותם! כמה אנחנו מפסידים כשאנחנו חוסמים אנשים/ דברים/ רגעים /רגשות בגלל פחד ולמה? אני לא רוצה את הפחד הזה יותר. מעדיפה להיכשל אחרי שאני יודעת שלפחות ניסיתי, אני רוצה לקבל כשאני יודעת שנתתי, אני אמורה להתבאס אחרי שאני יודעת שנלחמתי.. כי לפחות לא פחדתי. מסתובבים בנינו אנשים עם מסיכות על הפנים, חלקם כדי להסתיר מהעולם את הפחד וחלקם כדי למנוע ממנו להיכנס בכלל. עם איזה מסכה אתם?

ממני אליכם עם המון אהבה וישתבחים שבדרך,
שניה.