היא מחזיקה לי בידיים ומביטה בי מלמטה. "תישני איתי?" היא שואלת בבקשה, אני עומדת שם עם לב נמס, רגליים כואבות משבוע של הליכה מרובה על עקבים ועייפות שתפסה פז"מ עם כבוד, אבל לא יכולה לסרב לה. אני נכנסת אליה למיטה ברגליים מדלגות מעל מעקי הבטיחות שלצידי המיטה וצוללת מתחת לשמיכה החמה שלה. היא מחזיקה לי את היד ואני את שלה במגע שלא רוצה לעזוב גם לא לשנייה אחת של גירוד מעצבן בגבה, אנחנו מחובקות בכפית נעימה ואוהבת. אני, היא והקטטר.

אני מסניפה את גלי הריח של השנאל חמש שלה ונשלחת ישר בדמיון לזיכרונות מהעבר עם סבתא, האישה שלימדה אותי הרבה דברים בחיים, חלק מהם היה גם לשים בושם לפני השינה.

היד שלה לא עוזבת את היד שלי והמגע שלה, מגע כזה שלא ניתן להסביר אותו באמת במילים, אבל הוא מין קוקטייל כזה של ביטחון ואהבה שמלווה אותי מהילדות שלי ולנצח ילווה. והיום, עם בוא השנים הוא רק מקבל משמעות חזקה יותר ויותר.

וחשבתי על זה, זה נכון שדברים מקבלים משמעות אחרת עם השנים שעוברות, אבל המשמעויות האלו הן קסם. חלקו קסם עצוב וחלקו שמחה, כי משמעות היא חלק מההבנה שלכל דבר יש זמן וחלק מההבנה של דברים שבעבר לא העסיקו אותך.

למשל, היום, שהלכתי ברחוב אחרי יום עבודה קשה וחשבתי על סבתא, מה היא הייתה אומרת על התחושה שמלווה אותי כבר מתחילת היום ואני מרגישה חסרת אונים וכאילו הדמעות תקועות לי בגרון ולא יוצאות.

"אם את תבכי את לא תקבלי ממני כלום שמעת אותי?!" לא הבנתי אם אלוקים עושה עליי קטע או שהוא מנסה לסמן לי משהו. מה שכן זה קטע לי את חוט המחשבה. אלה היו אמא ילדה שבדיוק הלכו מאחוריי, הבנתי שזה עוד אחת מההבנות המשמעותיות האלה שמגלים במהלך החיים, ככה באמצע הדרך בלי שום הכנה מראש.

בתור ילדים לבכות היה אסור חשבתי אחרי ששמעתי את הצעקה הזאת. "כשאת בוכה את לא יפה", "די תפסיק כבר לבכות" ,או "אם תבכי אז..." האמת? מי ירצה לבכות בכאלה תנאים? זה כמו שיגידו שאי אפשר להשתעל (בעצם נשמע לי מוכר), אין פלא שגם היום בחיינו הבוגרים אנחנו חושבים פעמיים אם לבכות או לא. ואם זה יצא בסוף נדע, הגענו אל הגבול שלנו.

יום האישה מייצג את את הכבוד אל המין הנשי כידוע לכולנו. אבל אם תשאלו את סבתא היא תגיד: "מה הכנת לאכול היום?" שזה מקביל גם ל"תגידי לי אין לך במה להתעסק?". אני אוהבת את היום הזה היום יותר מאי פעם, אולי כי אני באמת מתחילה להרגיש חלק מהאישה שבי אבל אלה גם המשמעויות שמתחילות להתבהר עם הזמן.

אני לא חושבת שאנחנו הנשים צריכות יום אחד בשנה כדי לדעת מה אנחנו שוות באמת, אבל אנחנו כן צריכות כנראה יום כזה כדי לזכור. לזכור עד כמה כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו, מה היא באמת שווה ומי היא האישה הזאת בחיינו שהיא המנוע שלנו. זאת שלא משנה כמה זמן עבר, עדיין לישון איתה מחובקת בכפיות במיטה גורם לך להרגיש האישה הכי ברת מזל בעולם.

אנחנו לא צריכות יום, אנחנו צריכות רגע אחד כזה פעם ביום.
אז...רגע האישה שמח

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה.